כשפניו מרוסקות מרסיסי רימון-יד.
בילינו ערב בתל-אביב. החופשה קצת מפוקפקת, במקרה הטוב ביותר. אך יודעים אנחנו כי בקרוב תעלה המחלקה שלנו למשלטים. החלטנו לתת למארוקאים שלנו ליהנות ככל האפשר מן החיים בטרם יעמדו בפעם הראשונה במבחן החזית.
אין להם הנאות רבות, למארוקאים אלה. הישוב, שהביאם ארצה למען ילחמו את מלחמתו, והשולח אותם לחזית כמעט בלתי-מאומנים וללא בגדי-חורף, איננו פותח לפניהם את דלתותיו. מארוקאי - שם גנאי הוא. השפה הצרפתית דיה כדי לפסול צעיר בעיני צעירה תל-אביבית.
לכאורה לא עשיתי כלום הערב. לא היה לי חשק לבלות עם בחורה, ולא רציתי להיפרד מג'מוס. ישבנו שנינו בבית-קפה זעיר ונידח, שתינו כוסות בירה בשרשרת, אילמים וחרשים, שרויים במלאנכוליה מוזרה אשר בעצמנו איננו יודעים את מקורה. יתכן כי גרמה לה הבדידות הגדולה, בה אנו חיים, אחראים לאנשי גח"ל שאינם יודעים את שפתנו, והמזכירים לנו בעצם נוכחותם מה רבו הנופלים והפצועים והמסתדדים.
"טרה ביאן, עלו על המכונית!" צווח ג'מוס.
הבחורים מטפסים זה על גבי זה, דוחפים זה את זה ומקללים.
כל אחד רוצה לתפוס את המקום היקר מאחרי תא הנהג ומשלה את עצמו כי שם יחיה מחוסן יותר מפני הגשם והרוח.
בתא הנהג יש מקום רק לשנים, מלבד הנהג. בדרך כלל נוהגים אנחנו לעמוד בין פקודינו, כדי לפתח אוירה של חברות ואמון הדדי. אך עתה נראה הכל חסר-טעם וחסר-תכלית. כל עקרונותינו הנעלים מתנדפים בגשם ובדכאון. לעזאזל, גם אנחנו נרטבנו שעה שהיינו טירונים. אז זה נחשב לדבר טוב - חיסון קרבי, פיתות של כושר הסבל. שיסבלו גם הם קצת.