יאנק, המם-כף השלישי, מתנדב לעמוד מאחור. יאנק הוא מסכן,
איש גח"ל מפוליו, שהוטל עליו להדריך כתה של תורכים שאינם מבינים מלה אחת בפולנית, בעוד הוא אינו מביו מלה אחת תורכית.
ג'מוס ואנכי נדחקים לתוך תא הנהג. נחמיה מניע את המכונה.
הוא שייך עתה למחלקת התחבורה של הגדוד, מאז חזר מבית-החולים. נדמה לי שהוא מתבייש קצת מפנינו, מפני שלא חזר לפלוגה קרבית. כאילו אפשר היה לכעוס עליו! מעטים הם הפצועים קשה המסוגלים לחזור, אחרי הבראתם, לשרות קרבי. טבעו של אדם להפוך פחדן אחרי היפצעו. שהרי אין הפחד אלא אבדן אמונתו של האדם בחסיגותו האישית. יכול הוא להיות גיבור כל עוד הוא בטוח שהכדורים יפגעו רק בזולת, ובו עצמו לא יפגעו. משנפגע, פגה האשליה. כל פצוע קשת החוזר ליחידה קרבית זכאי לאות-הגבורה.
"חכה!" קורא גמוס.
"מה יש?"
"ראיתי משהו... תיכף תראה".
יש לו עין חדה. בחורה עומדת בכיכר ושולחת במכוניתנו מבטים רבי-געגועים.
"האם חפצה את להצטרף אלינו?" ג מוס מדבר בקולו העדין.
השמור במיוחד למקרים כאלה, ויורד אליה.
היא יפה מאד, בלונדית, ובעלת גות מעוגל. ג'מוס גאה בכושר-האבחנה שלו.
"לא... זאת אומרת... אולי... אני צריכה לסרפנד". רמז של תקוה מבצבץ בקולה.
"מצוין!" מכריז ג'מוס. "נוכל להביאך עד ראשון, ושם תמצאי בנקל מכונית אחרת". הוא מחדד שפמו הגדול ומעמיד פנים של מפקד-פלוגה לפחות.
"הי, אתה שם, בחור!" הוא פונה אלי, מעל לכתפו. "עלה על