המכונית!" לכאורה הייתי מחויב למלא את "פקודתו", כי יש בינינו הסכם ישן לפיו חייב כל אחד מאתנו לעזור לשני "לעשות רושם" בעיני חברותיו וידידותית אולם למעלה קר ורטוב, ולדעתי שייכת הבחורה לשנינו במידה שווה. איני זז ממקומי.
"הממממ" ג'מוס יודע כיצד להיסוג נסיגה אלגנטית. "לא אהיה ג'נטלמן על חשבונך. יכול אתה להישאר כאן. הואילי להיכנס פנימה, ואני אעמוד על המדרגה".
"באמת לא איכפת לך?" שואלת הבחורה בפיקפוק-מה ויושבת לידי. אין לה ברירה. בשעה זו לא תשיג טרמפ אחר.
"להיפך!" מרגיע אותה ג'מוס. "אעשה זאת בתענוג רב. זה גם יעזור לי להעיף עין על אנשי".
אנחנו נוסעים. הרחובות ריקים. בהגיענו למפנה אבו-כביד מתחיל לרדת גשם שוטף.
הבחורה אינה חשה עצמה בטוב. מצפונה מתעורר. יתכן גם שהתרשמה מהתנהגותו הג'נטלמנית של ג'מוס. בימים אלה אין צעירה המשוטטת בדרכים פוגשת בחורים רבים המתיחסים אליה בעדינות כה מהודרת.
"אתה יודע מה?" היא מציעה, "הכנס פנימה, ואיך שהוא כבר נסתדר שלושתנו".
"אם הדבר לא יקשה עליך..." מוותר לה ג'מוס ברוחב-לב ונכנס. אנחנו מתפתלים כמו דגים, ופתאום יושבים שלושתנו בנוחיות גמורה: ג'מוס ואנכי על הספסל, והבחורה עלינו - מחציתו* על ירכו השמאלית של ג'מוס ומחציתה על ירכי הימנית.
מאחרי גבה קורץ לי ג'מוס בעיניו. כלב שכמותו, הוא מבין בפסיכולוגיה.
הבחורה מתביישת, ומחפשת נושא לשיחה כדי להסיח את