"מי, הוא?" מתערב ג'מוס, עוד לפני שאני מספיק להעמיד את העובדות על אמיתותן, "זהו סופר צבאי".

"באמת?" שואלת הבחורה, ונראה שקרני עולה בעיניה. אני רוצה לאמר לה שהצבא לא העניק לי תואר מצלצל זה ואף לא העמיד לרשותי מכונית פרטית, אלא שאני בסך הכל מפקד עלוב של כיתה קרבית עלובה עוד יותר. אך למה לקלקל לג'מוס את הרושם? אם אזם את דבריו יפר הדבר את חברותנו. בלית ברירה אני מוציא מכיס חולצתי את הכתפיות שלי - כתפיות של סגן-ראשון. - ועונד אותן על חולצתי.

האמת היא שאנו נושאים אתנו כתפיות אלה מתוך מחשבה קרבית צלולה. יודעים אנחנו שהחיילים משני הצדדים נוהגים לרצוח בחום הקרב את כל השבויים חסרי הדרגות, ואילו בקצינים אין הם פוגעים לרעה. רחמנות זו אינה נובעת, כמובן, מטוב לב, אלא מטעמים של יעילות צבאית - קציני המודיעין דורשים במפגיע כי קצינים שברים יובאו אליהם כדי לסחוט מהם ידיעות.

חשבוננו, שנתגבש אחרי שעות רבות של הרהורים מבוסס על התקוה שבמקרה של נפילתנו בשבי נספיק לענוד את הדרגות ולהינצל, בדרך זו, מידיהם של הלוחמים המצריים הפשוטים. אחרי שיעבירונו לעורף נוכל כבר להסתדר, איך שהוא.

אחרי שהתחלנו לשאת אתנו את הדרגות נתברר לנו, כמובן, שיש בהן כדי להועיל לנו גם במצבים פחות מסוכנים. קל לנו לעצור מכונית לשם טרמפ כשאנו מופיעים בלבוש קצינים. ספסר הנוהג במכונית יעבור בבוז על פני טוראי פשוט, אך יחשוב זאת לכבוד לעצמו לעצור ולארח במכוניתו סרן או סגן-ראשון.

רק פעם אחת קרה לנו שעצרנו, בטעות, את מכוניתו של מפקד החטיבה. רק במאוחד ראינו את פניו. מן הסתם התפלא במקצת על שני הקצינים שהפכו לפתע את אחוריהם והסתלקו בריצת-מרוץ אל

209