היום אין איש יודע מדוע עשה זאת. הוא עשה טובה לאחד האלחוטאים" שהיתה לו פגישה בתל-אביב. יתכן שרצה להיפרד מן החזית.
"הוותיקים לא יכולים להסתלק מן החזית", חיווה ג'מוס את דעתו, "כמו שאי-אפשר להסתלק מאשה שנואה שהתרגלו אליה".
בלילה ההוא קרה "פאנצ'ר". הוטל על ג'יפ אחד, בפיקודו של מוסא המם-כף, להעביר את הפצועים. מקום איסוף הפצועים נקבע כמאה מטר מן הקוים המצריים. מוסא לא הגיע למקום הזה. הוא "תעה בדרך". הוא חיכה מאחרי מחסה, כחמש מאות מטר מן המצרים, ופחד לגשת למקום המיפגש שהיה חסר מחסה, בקירבת קרב-האש החזק.
מרבית התוקפים נהרגו ונפצעו. המעטים שנשארו שלמים לא הספיקו לשאת את כל הפצועים. משראו כי השחר עומד לעלות הסתירו תריסר פצועים קשה בין שיחי צבר, עשרות צעדים מן הקו המצרי, על מנת לחזור בלילה השני ולקחתם. כשיצאו למקום למחרת הערב לא מצאו עוד את הפצועים.
סאנשו נמנה על התריסר שאבדו...
* * *
אחד הקצינים נואם. הדברים הרגילים. "הוא נפל למען המולדת... דורות רבים יזכרוהו..."
פתאום נדמה לי כי סאנשו עומד לידי. הוא נשען על עץ, מעביר את ידו בשערותיו הבלונדיות הדלילות, בתנועה האופינית לו, וקורץ לי בעיניו.
"ציונות!" הוא אומר בבוז, "משעמם נורא. מה הם עושים פה?"
"ששש". אני לוחש, "זוהי אזכרה בשבילך".
"אזכרה? הוא תמה, "אני שנא אזכרות. מה הם מבלבלים את המוח!"
הנאום נמשך. אני יכול לנחש כמעט כל משפט מראש.
"על קברך אנחנו נשבעים לך - נמשיך בדרך בה הלכת..."