* *

*

הספר הזה נכתב, למעשה, בידי אדם מת: אותו צעיר אלמוני שמת לידי, ב"חדר-המוות" של בית-החולים הצבאי מס' 8, אור ליום ה-16 בדצמבר, 1948.

בלילה האחרון לחייו לימדני, אותו יצור חסר-ישע ששכב ללא-נוע

במיטתו, לראות את "הצד השני של המטבע" - את המלחמה, את עצמנו, ואת מעשינו - מצד הגסיסה.

ראיתי מאות הרוגים לפניו. ראיתי אנשים בגסיסתם - בשדות הקרב, על גבי אלונקות ובג'יפים עקובי דם. אולם זו הפעם הראשונה בה ראיתי את האדם נאבק לילה שלם עם מות בטוח - נאבק בעזרת כל אמצעי הטכניקה המודרנית, תוך היגיינה סטרילית, אחרי שכל אמצעי הטכניקה המודרנית הופעלו להשמדתו.

לילה שלם חרקה נשימתו לידי.

עם אור הבוקר, כשהסתכלתי בעיניו הקפואות, פקוחות-למחצה, שנשארו מופנות אלי, נדרתי נדר כי אביא את דברו של המת לאותם שעוד נשארו בחיים.

כעבור כחודש יצאתי את בית-החולים. אך לפני צאתי קרה עוד מקרה קטן:

ביקשתי מן האחות שתחזיר לי, בגנבה, את הכדור שהוצא מבטני בשעת הניתוח. כדור זה - קלע חודר-שריון של מכונת-יריה בראונינג - צורף על-ידי הרופא לאוסף הכדורים והרסיסים של

235