שורה ארוכה-ארוכה של אותות-הצטיינות.
המשתה לא היה שמח.
הדברים שהושמעו ליד השולחן היו קרובים מאד לדברי הסתה ובגידה.
זר כי היה נוכח במסיבה הזאת ורושם את דברי החברים, היה בודאי קובע כעובדה שאין לערער עליה:
חלומם של מקימי המדינה הזאת הוא לצאת את המדינה, לפחות לשנה-שנתיים. היתר-יציאה הוא פיסגת משאלותיהם של מיטב החיילים הקרביים המשוחררים.
מיטב הנוער במדינה זאת אינו יודע עוד חדוות-חיים מהי.
יתכן שהגזים החבר הפצוע אשר סיכם את הדכוח בפסוק המזעזע: "החזירו לי את ארבע כוסות הדם ששפכתי, ואני מוכן להחזיר לכם את מדינת-ישראל". מקווה אני כי הגזים בהבעת רגשותיו. אולם במשפט נוקב זה ביטא אמת אחת גדולה:
מקימי המדינה מאוכזבים ממנה אכזבה עמוקה וצורבת.
הדוגלים בהשקפת-עולם חמרנית יסבירו, מן הסתם, שאכזבה זו היא תוצאת יחסה של המדינה אל שיקום חייליה. אינני מאמין כי זאת הסבה. אמנם, המדינה התיחסה אל חייליה המשוחררים יהס פושע. גם הממשלה וגם הציבור גילו אדישות, חוסר-הבנה ואפילו איבה גלויה. "המולדת אסירת-התודה" הופיעה, בעיני גיבור-החזית החוזר, בדמותו של אותו לבלר ציני ששאל את הפצוע: "ומי זה ביקש ממך להיות פטריוט?" היתה זאת עמדתו המגובשת של "הרחוב האזרחי" כולו, החל ממשרד-הממשלה וכלה בחנווני אשר בפינת-הרחוב.
האומה שכחה את רגשי-תודתה במהירות מפליאה.
אולם לא כאן שורש האכזבה. איש מאתנו לא קיווה שיקבלו את פנינו בתופים ובמחולות. על כך יכולנו לוותר. גדולה אלף מונים