מאכזבתנו האישית, הקטנה, היתה אכזבתנו הקיבוצית הגדולה, אותה אכזבה ממארת שהעלתה על לב כולנו, לא אחת ולא שתיים, את השאלה הנוראה:
האם לשם כך נפלו חברינו? האם לשם כך הפכנו בעלי-מונוו האם לשם כך עברנו את כל אשר עברנו?
ואל יבואו אלינו באותה מימרה טפשית כי תמיד פעורה תהום בין החלום והמציאות. פראזה זו, איו כוחה יפה לגבינו. גם כשיצאנו לשדה-הקרב היתה פעורה תהום, בין החלום והמציאות הצבאית. אנחנו שינינו את המציאות ובגופותינו גישרנו על התהום. ואם, בחזרנו הביתה, נוכחנו כי פעורה תהום בין המדינה אשר עליה חלמנו בשוחות, בבתי-החולים וליד קברי חברינו, ובין המדינה שקמה במציאות, הרי לא נקבל את התהום הזאת כגזרה מן השמים. משום שתהום זו פירושה הוא כי אנחנו צבא מנוצח.
צבא מנוצח - במלים אכזריות אלו אין אבי משתמש בהיסח הדעת. נדמה לי כי מגלמות הן את ההרגשה המנקרת היום בכולנו. החזקנו מעמד בשדה-הקרב. הצלחנו להגן על רוב השטחים שהופקדנו על הגנתם, אף כבשנו שטחים נרחבים נוספים. אולם לא רק לשם כי לחמנו. לא על זאת חלמנו.
המלחמה היתה מהפכה בחיינו. האמנו כי תהיה זאת מהפכה בחיי העם כולו. האמנו שבחזרנו הביתה נמצא עולם חדש, חיים חדשים. אמונה זו לא נתגשמה. להיפך, חיינו ריקים היום יותר מאשר היו אי-פעם. מציאותנו אפרורית יותר, מחניקה יותר, דוחה יותר מאשר היתה לפני צאתנו ל"מלחמת-השחרור".
זה מקורה של אותה הרגשת-דיכאון העושה את כולנו - צבא מנוצח.
* * *
שמעתי אומרים לנו: "רב שכרכם אתם, הצבא עטור-הנצחון.