הבה ונסתכל במדינה הזאת מקרוב. מה דמותה?
נכרי צעיר, נציג של אחת המדינות הזרות, גילה לי פעם את לבו. הוא אמר: "יש לכם מדינה קטנה, מסוכסכת עם כל שכנותיה, מבודדת מן המרחב הסובב אותה, מדינה החיה על קיצבת זרים והצועדת בעינים פקוחות לקראת "סיבוב שני", שאחריו יבוא סיבוב שלישי ורביעי, מלחמת-נצח."
בשוחות נולדה שאיפת-השלום. מי שלא היה שותף לחוויה לא יהיה מסוגל להרגיש באיזו מידה של סלידה התיחס עכבר-החזית אל עצם תופעת המלחמה. היו ימים, עת שכבתי בבתי-החולים, שעלה בי קבס כשאך חשבתי על מכונת-יריה או על הסתערות-כידונים.
לוחם החזית הוא חולם השלום. מי שטעם את טעם המלחמה אינו רוצה לטעמו שנית.
אם חלמנו בשוחות על המדינה שתקום, הרי היתה זאת, בראש וראשונה, מדינה של שלום. התנחמנו באמונה כי רק באמצעות המדינה נשיג שלום של אמת. השלום הוא היין אשר ניצוק לתוך הקנקן ®שמו מדינה.
ומה קרה?
חזרנו הביתה, זרקנו את הילקוטים והמימיות והחגור לתוך צריף האיסוף.
ואז נתברר שטעינו. אין אנחנו אזרחים. מודיעים לנו שחיילים אנחנו - חיילים הנמצאים בחופשה במשך אחד-עשר חדש בשנה.
נולד ה"חזון" של מדינה אשר אין בה אזרחים, אלא רק "עתודות". קם ראש מחלקת-החינוך והכריז ש"כל ישראל חיילים", ו"שבית הספר צריך להקנות לילד את כל המושגים הכלולים בשם חייל."
מתברר שהמלחמה הפכה את אבותינו למצחצחי-חרבות,