שאיפת-השלום שלנו חייבת להיות פעילה ופעלתנית, חיובית,
יוצרת.
היא מצווה אותנו לבקש דרך מעשית שתמנע מלחמה, בסים מעשי לחיי הפרט והאומה, אשר יהפוך כל מלחמה למיותרת, פתרון מעשי לבעיות העלולות לגרום למלחמה.
דור לוחמים אנחנו: נלחם לשלום.
מצחצחי החרבות טוענים: שאיפת-השלום היא סכנה לאומד"
באשר היא מרפה את הידים, גורמת לרכרוכיות והורסת את רוח ההקרבה.
כבר שמענו דברים כאלה - מפי בגיטו מוסוליני. באנציקלופדיה האיטלקית כתב: "הפאשיזם דוחה את שאיפת-השלום כוויתור על המאבק וכמעשה של פחד מול הצורך בקרבנות. רק המלחמה מעלה את המרץ האנושי עד לשיא המתח, ומטביעה את חותם האצילות על העם המקבל את פניה באומץ-לב".
כיום יודעים אנחנו: המלחמה היא רומנטית בעיני אותם שלא ראו את פגיה. המלחמה אינה מאצילה את האדם, אלא משפילה אותו. ואילו המלחמה במלחמה מחזקת את הידים, מאמצת את הלב ומגבירה את רוח-ההקרבה של אותם המוכנים לפלס דרך לחיים של שלום, יצירה וגדולה אנושית.
במעשים.
* * *
הרומאים אמרו: "הרוצה בשלום - יכּון למלחמה!"
יש גרעין של אמת בפתגם זה, אף כי ניסוחו מסוכן מאד. ההיסטוריה מוכיחה שבדרך כלל שימש מסווה להכנותיהם של הרוצים במלחמה. יש חוקיות פנימית במרוץ ההזדייגות, אשר רק חייל מבין מהותה: הנשק שהושקע בו כסף כה רב, והמתישן במהירות, כופה את המלחמה על בעליו. כל מירוצי ההזדיינות, ללא