המובילה אל "המדינה הצבאית" של הפרופסור הגרמני באמה.
אומרים שהצבא הוא מכשיר בידי המדינה, ותו לא. זוהי אגדה.
כל צבא קובע, במידה רבה, את אופיה של המדינה. עדיין אין לנו הברירה האידיאלית בין קיום הצבא או חיסולו. אולם יש ליי האפשרות לקבוע את אופיו של הצבא הזה. אם צבא העלול לשמש, באחד הימים, מטרות תוקפנית, או צבא לשמירה עצמית בלבד.
כדי לענות על שאלה זו חייבים אנחנו לשאול את עצמנו:
לאן פנינו מועדות?
* * *
מלחמת השחרור העברית לא נסתיימה.
היא הקימה את מדינת-ישראל, אולם מדינה זו, בצורתה הנוכחית, אינה אלא תחנה בדרך. התחנה היא סימן-דרך - לא מסרה. השולטים בה יכולים למסור את הנהלתה לבעלים זרים. הם יכולים, תוך עיוורון או שיכרון, לכוון את הפסים כך שהרכבת תיכנס למבוי הסתום של הסיבוב השני ותתגלגל לתהום.
אולם תחנה זו יכולה, אם ישלטו בה אומץ-לב ותבונה, להכין את הרכבת להמשך הנסיעה בכיוון הנכון - אל התחנה הבאה של קידמה אנושית.
אני מאמין כי התחנה הבאה הזאת בדרך עמנו היא - ברית בין העמים השמיים. לפיתוח משותף של המרחב הפורה, העשיר בנהרות ובאוצרות-הטבע, לטובת כל היושבים בו: לשחרור המרחב כולו מן הצבאות הגלויים והחשאיים של המעצמות הזרות; להגנה משותפת על המרחב כולו בפני התערבות צבאית זרה ושמירת נייטרליות; כאשר תפרוץ מלחמת-העולם הבלתי-נמנעת; להפריה הדדית של התרבות העברית והערבית; ליצירת גשר משותף אל עמי אסיה המתעוררת.
נדמה לי כי זהו תפקיד ההולם את רוח תקופתנו ואת רוח