הכוח הפנימי, הרצון הפנימי, והלהט הפנימי הדרושים כדי ללחום ולנצח.
יש אומרים כי האבידות הרבות גרמו לשבירת רוחנו. באו אנשי גח"ל, שלא היו שותפים לחויה! השותפות הגדולה התפרקה, המחנה הצטמק.
אולם האם הרוח היא פרי של כמות? האם לא היו מיטב בני הגח"ל - מארוקאים, בולגרים, ויוצאי עשרים ארצות אחרות - מוכנים להתבולל בינינו, לקבל את רוחנו, להגדיל את מחננו? האם לא היו צמאים לאידיאל חדש, שימלא את החלל הריק בלבם, לוא היה לנו אידיאל חדש?
לא. המכה אשר ניצחה אותנו לא נחתה מבחוץ.
היא באה מבפנים.
אנחנו לא נוצחנו.
אנחנו ניצחנו את עצמנו.
עמדנו במבחן של עיבדיס וחולייקאת - ונכשלנו במבחן הגדול שקבע אם אמנם יהיה טעם לעיבדיס ולחולייקאת.
* * *
מדוע?
כי לא היינו שלמים בנפשנו, שלמים באמונתנו, שלמים בערכים החדשים שקמו במחננו.
אותו חבר, שחדר אל לב העמדות של ה"אויב" כדי להציל את גופתו של חברו, ושכעבור שעה היה מסוגל לרצוח פלאח חסר-ישע - חבר זה סימל את דורנו כולו.
חסרה לנו השלמות הנפשית. הוויתנו מלאת סתירות.
חברינו ביצעו מעשי גבורה אשר אין גדולים מהם בתולדות כל העמים. נגבה, גוש-עציון והקסטל אינם רק בתי-קברות. הם סמל לגבורה. לכוח-הסבל, להחרוממותי של דור.