יותר, יסודית יותר. נעניתי ברצון - לא רק למען הקוראים, אלא גם למעני.
* * *
אינני היסטוריון, ואיני דוגל בהיסטוריה אובייקטיבית. כמו פאוסט של גתה, הריני מאמין כי העבר הוא ספר החתום בשבע חותמות. דברי הימים, כפי שאנו מכירים אותם, אינם אלא ראי בו משתקפים פני כותביהם.
בספר זה ניסיתי לתאר את העובדות, כמיטב יכולתי. אולם רציתי להנחיל לקורא גם כמה מן ההשקפות שלי על הנאציזם ועל לקחו. רציתי להזהיר מפני תופעות מסויימות המתפתחות בישראל, המזכירות תופעות דומות ערב עליית הנאציזם. רציתי לעורר למחשבה.
אולי אין זה מקרה כי ספר זה נכתב בעיצומו של הוויכוח על פרשת לבון. כי זו הזכירה לכולנו כי המאבק על החופש אינו חדפעמי, וכי הנצחון על כוחות הרודנות לעולם אינו סופי. הסכנה קיימת תמיד, בכל מקום ובכל שעה. אל ינום ואל יישן שומר הדמוקראטיה - פן ימצא כי המפלצת קמה לתחייה בעודו ישן.
* * *
אין כל אפשרות להזכיר את מאות הספרים על הנאציזם שקראתי במרוצת השנים, ושהשאירו בי מישקעים של דיעה וידע. לכולם אני חב תודה. לא נשאתי את עיני אל כתר המקוריות, אלא ניסיתי לגבש השקפה מאוזנת על תולדות הנאציזם, השקפה שתהיה בעלת משמעות לאדם עברי במציאות המסויימת בה הוא נתון.
אולם חוב אחד חייב אני לפרוע. כוונתי לאדם התופס מקום מיוחד בכתיבת ההיסטוריה של הנאציזם: קונראד היידן. היידן היה סטודנט צעיר במינכן כאשר היטלר צעד שם את צעדיו הראשונים. הוא השתתף בכמה נסיונות לעקור את הנגע בעודו באיבו. כשנכשל בכך,