מלחמת-שלושים-השנה השפיעה על גרמניה כמו מחלת-נעורים התוקפת נער בן 15, בראשית שנותיו הפוריות ביותה ומעכבת את התפתחותו בחמש שנים. בשוכבו במיטה, רואה הנער את חבריו משחקים, מתקוטטים ומתאבקים ברחוב. הוא מתמלא רחמים על עצמו, רגש של נחיתות, המתחלף מדי פעם, בפתאומיות, בתחושה שי* עליונות. הוא שוקע בהתקפות של מלנכוליה. הוא סנטימנטאלי עד כדי מיאוס. הוא כותב שירים ומחבר מנגינות, אך בלבו נובטת הערצה כמוסה לכוח הגס, לאלימות - בשעה שחבריו הבריאים לא נאלצי מעולם לראות באלימות יותר מאשר אמצעי לעת מצוא.
תמונה זו יכולה לשקף, פחות או יותר, את מהותה של התרבות הגרמנית. היא הולידה אנשי-רוח נשגבים ביותר, אבל היא לא הגיעה מעולם לשיווי-משקל רוחני - מן הסוג המציין את הבריטים, למשל. מישהו ערך פעם מחקר וגילה כי לא קיים אף שיר-עם גרמני אחד שאינו מזכיר את המוות. שירים סנטימנטאליים והתקפות של ברוטאליות) געגועים לקדושה מעורפלת, נוסד ריכארד וואגנר, מהולים בתיאוריות גזעיות מחפירות (גם הן נוסח ריכארד וואגנר) - זהו האופי הגרמני על רגל אחת.
העם שנחרב במלחמה, החל תולה את כל תקוותיו במלחמה משהו בנוסח "בדם ואש יהודה נפלה, בדם ואש יהודה תקום!" כל גרמני משכיל, דור אחרי דור, נאלץ לשאול את עצמו: מדוע היתה נטושה מלחמה עולמית זו דווקא על אדמת גרמניה ? מדוע נפגשו דווקא כאן צבאות כל העולם ?
התשובה היתה פשוטה. די היה במבט שטחי כדי לעמוד עליה. גרמניה היא התיכון האירופי. בעיקרה היא ארץ-שפלה. מארבעת עבריה היא פתוחה לכל פולש. אין לה תעלה כמו לבריטניה, הרים כמו לספרד, מרחקים אדירים כמו לרוסיה, כמחסום של הגנה טבעית.
כדי למנוע את הישנות השואה, נאלצו להקים לעצמם חומה