צלאח-אל-דין, דאגו סוחרים גרמניים לאבירים מבני עמם שנפצעו בקרב, אחרי שיחרור עכו, הוקם בה רשמית "מיסדר האבירים הגרמניים" *, כחיקוי לשני המיסדרים האחרים של ממלכה-הצלב, בהם שלטו הצרפתים. הוא התבסס על המיבצר מונפור (היא שטארקנברג, בגרמנית) אשר בגליל המערבי.
האבירים הגרמניים נלאו במהרה מלהגן על ארץ-ישראל. תחת זאת ערכו מסע צלב פרטי. בחוף הדרומי של הים הבאלטי שכן, באותם הימים, עם פגני, שבניו נקראו "פרוצים", "בורוסים" או "פרוסים". בחסות האפיפיור והקיסר הגרמני (שהיה גם ריבון הממלכה הצלבנית ונשא את התואר "מלך ירושלים") קיבל מיסדר האבירים הגרמניים על עצמו לכבוש את הארץ הפגנית הצפונית. כך הפכה פרוסיה, שנולדה בארץ-ישראל, המקשרת ההיסטורית בין מסעי-הצלב לבין מסעי צלבהקרם.
שיטות המיסדר לא הצטיינו ברחמנות יתרה, אך הן היו יעילות ביותר. המיסדר כבש את השטחים שנקראו לאחר מכן "פרוסיה המזרחית", התקדם משם לאורך הים הבאלטי. בכבשו שטח חדש, הקים מצודות-ספר שדמו לא מעט למשקי-הספר הישראליים. במצודות חיו האבירים במשטר של קומונה, תערובת של מינזר ויחידה צבאית. אחרי שהמצודה הבטיחה את בטחון האזור, נוסדו בצלה ערים ומושבות. כך הוקמה מדינה חדשה - "מדינת-המיסדר פרוסיה".
במדינה זו לא היה זכר לחופש. כל הארץ היתה חזית, כל העם צבא. היעוד הבטחוני, שהיה מונח בעצם יסודה של המדינה, שלט בכל. השלטון הבלעדי היה בידי מנהיג אחד ויחיד - מפקד המיסדר, שנבחר לכל חייו, שהיה גם ראש-ממשלה, גם שר-הבטחון וגם המפקד הראשי לפי המושגים המודרניים.
המשטר במדינה זו נתן במאוחר את השראתו לממלכה הפרוסית ולרייך הגרמני כולו. הוא הועלה על נס על-ידי דורות של פילוסופים
יש הקוראים לו "מיסדר האבירים הטבטוניים", כמקובל באנגלית.