בריטניה וארצות-הברית. התעשייה האמריקאית, הצי היפאני, כוחהאדם הבלתי-מוגבל של העמים הקולוניאליים, הוטלו למערכה נגדה.
מבחינה צבאית, הוסיף הצבא הגרמני דף מזהיר לתולדותיו. אולם הצבא שניצח בכל הקרבות, לא יכול היה לנצח במלחמה. החזיתות קפאו במערב. בארץ-ישראל נשברו הקווים התורכיים, הרעב בגרמניה עצמה והמחסור בכל חומרי המלחמה הפכו את המשך המלחמה לטירוף. כאשר הכריזו מלחי חיל-הים על מרידה והביאו להתקוממות ההמונים הרעבים, יעצו מנהיגי-הצבא עצמם לקיסר להתפטר. וילהלם ברח להולנד.
הרייך השני התמוטט כבניין קלפים. משטר דמוקראטי, חסר שרשים וכוח רעיוני, הוקם בחיפזון. המצור הבריטי, שהרעיב זקנים ותינוקות, נמשך שנה נוספת, עד שנחתם הסכם-השלום של וורסאי. בהסכם זה הוטלה על גרמניה אשמת-יחיד למלחמה; נקרעו ממנה מחוזות במערב, במזרח, בצפון ובדרום; הוטל עליה קנס מסחרר.
באותו רגע חזרו לעם הגרמני כל התסביכים המסורתיים, בעוצמה גדולה שבעתיים. עם של שבעים מיליון נפש ריחם על עצמו, שקע ביאוש. לא היה מנוס מן המסקנה: הוא לא הצליח בחיים. הוא ניכשל בכל אשר ניסה. הנסיון להתגבר על פיגור הדורות ולהשיג תוך 47 שנה את שאר המעצמות, נחל תבוסה. העם נשאר ללא צבא להגן על עצמו, פרוץ לחסדי שכנים קטנים ועוינים, חסר מושבות, שווקים וחומרי-גלם. היה נדמה לו (ולא לגמרי בלי צדק) שכל העולם שונא אותו ובז לו. העתיד נראה קודר וחסר-תקווה.
אדם לא-יוצלח אינו נוטה להאשים את עצמו בכישלונו, אף כאשר ספקות נוראים מכרסמים בתת-הכרתו. תחת לפשפש במעשיו, להירפא מתסביכיו ולשפר את עצמו כדי לזכות באהדת הזולת, הוא מאמין שהכל רודפים אותו - והוא עלול ליהפך למטורף מסוכן, הרץ ריצת אמוק ברחובות. גם העם הגרמני לא חיפש את האשם בתוכו. הוא היה בטוח כי כוחות שטניים, מיסתוריים מתנכלים לו ומכשילים אותו בכל פעם שהוא מנסה להרים ראש.