היצירה האנושית, את ההישג המזהיר ביותר של הגאון הגרמני, איאפשר היה לו להשלים עם האמת שצבא זה מוגר והובס בשדה-הקרב. הוא לא היה מסוגל לעכל את ההכרה שהאליל הנערץ עמד על ברעי תרנגולת. כי פירוש הדבר היה חורבן עולמו הנפשי, הרס האידיאל העליון שלו, מבלי שבא במקומו אידיאל חדש. למשטר החדש חסרה אידיאולוגיה מלהיבה ומרוממת, שהיה בכוחה למלא את החלל הריק שנוצר.
אחרי דורות של אמונה בצבא "שלא ינוצח לעד", נראתה עצם תבוסת הצבא כדבר שלא-ייאמן. כל שקר, כל אגדה, נראו סבירים יותר. זאת אחת הסכנות הכרוכות בתעמולה "בטחונית" המטפחת את האמונה ב"צבא בלתי-מנוצח" - תופעה שאינה חסרה גם בישראל. התוצאה היא שכאשר אמנם נוחל הצבא מפלה כלשהי, מביא הדבר להלם ולגילויים פסיכופאטיים כמו אגדת הסכין בגב.
לא היה אדם שהפיץ אגדה זו בשנים שלאחר-מכן ביתר שקידה מאשר אדולף היטלר. בספרו תיאר את הרגשות שכאילו פעמו בלבו בשמעו על הכניעה, עת שכב בבית-החולים:
"מאז היום בו עמדתי על קבר אמי, לא בכיתי... גם כאשר נפגעתי על-ידי אדי-הרעל שכירסמו בעיני, וכאשר נפלה רוחי נוכח הפחד שאתעוור לעולם, עוד הרעים באוזני קול המצפון: מוג-לב שפל, התבכה כאשר גורלם של אלפים רע מגורלך ?... אבל עתה לא יכולתי עוד לעצור בעד הדמעות.
"ובכן, הכל היה לשוא. לשוא הקרבנות והסבלות, לשוא הרעב והצמא במשך חודשים אינסופיים, לשוא השעות כאשר מילאנו את חובתנו, למרות שפחד-מזות שלח את ציפורניו אל הלב, לשוא מותם של שני מיליונים...
"ככל שנסיתי באותה שעה לעמוד על משמעות המאורע האדיר,
כן בערו בי הבושה והזעם. מה היה כאב-העיניים לעומת סבל זה?
"באותם לילות צמחה בי השינאה, השינאה למבצעי המעשה הזה.