הקצינים. בימים ההם, לא רבו בגרמניה החיילים שמצאו לנכון להצדיע לקצינים בהקפדה, אם בכלל.
הפרק התשיעי של מיין קאמפף פותח במלים אלה: "יום אחד קיבלתי מן הממונים עלי (קרי: רים) את הפקודה לבדוק את מהותה של אגודה פוליטית-כביכול, שקראה לעצמה "מפלגת הפועלים הגרמנית", שהתכוננה לקיים אסיפה... כשהגעתי בערב לאולם, שנראה לנו לאחר מכן כהיסטורי... מצאתי שם 20 עד 25 נוכחים, רובם מן השכבות התחתונות של האוכלוסיה... הרושם היה לא טוב ולא רע. באותם הימים חשב כל אחד שיש לו יעוד להקים מפלגה... בגמר ההרצאה רציתי ללכת..."
אבל היטלר, המרגל הקטן, לא הלך. הוא נשאר. מה קרה ? בשעת הוויכוח החופשי, לאחר ההרצאה, השמיע מישהו את הדעה שעל דרוםגרמניה להיפרד מפרוסיה - דעה שהיתה אז פופולרית בחוגי הימין, כי בברלין שלטו הסוציאליסטים, ובמינכן שלט הימין. היטלר, שעוד בימי נעוריו הסמרטוטיים בבית-המחסה בווינה אהב להרים את קולו בציבור, קם ונאם בהתרגשות נגד דעה זו. האיש בעל הקול המיוחד תמיד קצת צרוד, תמיד קצת היסטרי, תמיד בעל כושר ריטורי נדיר עורר תשומת-לב. בגמר האסיפה, ניגשו אליו ראשי האגודה והזמינו אותו להצטרף. הם לא תיארו לעצמם את משמעותו ההיסטורית של המעשה אותו הם עושים.
האמת היא שהסגנון הזלזלני בו תיאר היטלר את הפגישה הזאת אינו במקומו. "מפלגת הפועלים הגרמנית" אמנם היתה קבוצה זעירה של עסקנים חסרי-חשיבות, אך היא כבר נשאה בחובה את כל היסודות של המפלגה הנאצית העתידה.
מייסד המפלגה היה מסגר-מכונות פשוט בשם אנטון דרקסלר, שעבד בסדנת הרכבת. היה זה הוא שהמציא את הרעיון הגדול: דרוש להקים תנועת-פועלים לאומנית.
כיום נראה זה כרעיון שיגרתי. אך אז היה זה חידוש מהפכני ממש.