"אכן, זהל סמל!" השתפך היטלר בספרו, בהללו את יצירתו שלו. "הצבעים שכולנו אהבנו אותם בכל חום לבנו, שהנחילו בשעתן כבוד כה רב לעם הגרמני (הכוונה למלחמת-העולם הראשונה), מעידים על יראת-הכבוד שלנו לעבר. הם היוו גם התגלמות מושלמת של רצון התנועה. כסוציאליסטים לאומיים ראינו בדגל את מצענו. בצבע האדום ראינו את הרעיון הסוציאלי של התנועה. בצבע הלבן ראינו את הרעיון הלאומי. בצלב-הקרס ראינו את ייעוד המלחמה למען נצחון האדם הארי, ויחד עמו את נצחון הרעיון של העבודה היוצרת, שהיא עצמה היתה ותישאר לנצח אנטי-שמית."
דגל זה החל ממלא תפקיד מרכזי בכל אסיפה והפגנה נאצית. במרוצת הימים נרקמו סביבו טכסים דתיים לרוב. כל דגל של פלוגתסער קודש על-ידי המנהיג עצמו, כשהוא אוחז בו ביד אחת, ונוגע בידו השניה בדגל ישן, "דגל הדם" שקודש כביכול בדם חברים שנפלו.
חח מזה זכה כל אחד מחברי פלוגות-הסער לסרט, שדמה לדגל, ושאותו נשא על שרוולו.
תנועה דתית זקוקה ללוחות-ברית. היטלר לא היה מחוקק גאוני.
הוא לא חיבר עשרת-דיברות חדשות, גם לא קוראן פיוטי. הוא פשוט רצה מיסמך שאפשר להשוות לו הילה של קדושה. תוכן המיסמך עצמו לא עניין אותו בהרבה.
כך נוצרו "עשרים וחמש הנקודות". מעטים זוכרים כיום את עצם קיומן. "למען השם, הלוואי ולא היינו שומעים מעולם על עשרים וחמש נקודות אומללות אלה!" נאנח גבלס כעבור עשר שנים. היטלר עצמו שוב לא הזכיר אותן לאחר מכן, התעלם כליל מקיומן, לא ציטט אותן אף בספרו. בכל זאת היה זה מיסמך קדוש, אשר לפי החלטת המפלגה "אינו ניתן לשינוי לעולם". הוא חובר על-ידי היטלר תוך התייעצות עם כמה מן התיאורתיקנים המגוחכים של התנועה, רובם משוגעים-