הצטיין מעולם *. הוא האמין בנשק אחד ויהיד: הנאום. והוא נאם יום אחרי יום, ללא לאות, ללא מנוחה. הנאומים הם שהביאו את האוהדים. כל ראשי המפלגה הנאצית, שנתפרסמו לאחר מכן בעולם, נכבשו לראשונה בשעה ששמעו את היטלר נואם.
מה אמר ? הוא לא הסביר השקפת-עולם. הוא לא התווכח לעולם.
הוא לא האמין כי הקהל מסוגל להבין הלכות מופשטות. הוא אמר דברים מוחשיים מאד, שאינם ניתנים לוויכוח.
כאשר גברה המצוקה הכלכלית, אמר היטלר לקהל שלו, בשנת 1922: "היהודי לא התרושש. לאט-לאט הוא מתנפח. ואם אינכם מאמינים - בבקשה, ראו מה קורה במקומות-הנופש. שם תמצאו עכשיו שני סוגי אנשים: את הגרמני, ההולך לשם כדי לשאוף מעט אוויר רענן בפעם הראשונה אחרי זמן רב, ואת היהודי, ההולך לשם כדי לאבד קצת שומן. ואם תצאו להרים שלנו, מה תמצאו שם ? מי נמצא שם בנעליים צהובות, חדשות ומבריקות, עם ילקוטי-גב יפים שאין בהם כלום ? ולמה יהיה בהם משהו ? הרי הם מגיעים רק לבתי-המלון. הם נוסעים לשם ברכבת-הרים, ובמקום שם נגמרת הרכבת, שם הם רובצים, שם הם יושבים כולם יחד, בקוטר של קילומטר אחד, כמו זבובימזבלה סביב פגר. לא, אלה אינן השכבות העובדות שלנו, לא עובדי הגוף ולא עובדי הרוח. את אלה תמצאו לרוב בחליפות בלות, מסתודדים בצד, כי הם מתביישים לחדור לאווירה נודפת-בושם זו, בבגדים הישנים שלהם מלפני המלחמה..."
זו תמונה הנדבקת לזכרון - נעליים צהובות, יהודים שמנים, הילקוטים של מעמידי-פנים, מטפסי-ההרים האריים המסכנים. אמנם,
* המחבר הרשה לעצמו לסגנן מעט את הקטעים שהעתיק מספת של היטלר, כדי לאפשר לקורא העברי להבינם ללא קושי. במקור המשפטים ארוכים וסבוכים הרבה יותר.