ועתונו כתב: "זה מתאים ליהודים לדחוף אותנו למלחמה מטורפת נגד צרפת - מלחמה מטורפת, מפני שברור מראש שנפסיד אותה במהירות הבזק!"
אף ידידיו הקרובים ביותר החלו מפקפקים בשפיות-דעתו של היטלר, הפצירו בו לחדול מקו מטורף זה ולהצטרף למחנה הלאומי המאוחד. ההמונים החלו פונים לו עורף. בפעם הראשונה נתקלו תהלוכות נאציות בקריאות בוז. נאצים צעירים הפרו את פקודת המנהיג והתגייסו ליחידות-החבלה שפעלו נגד הצרפתים בחבל הרור. הס.א. התמרמר. אפילו הצבא, שהזדהה עם הממשלה במאבק הלאומי, הביט בהיטלר בזעם. בחוגים הלאומניים נראה כמטורף מסוכן.
אולם דווקא במיבחן זה הוכיח היטלר כי אינו דמגוג קטן, אופורטוניסט החוטף סיסמות חולפות. הוא האמין בנכונות הניתוח היסודי שלו - שממשלת ברלין אינה מסוגלת להילחם ביעילות באוייב הזר. מתוך אמונה זו, שהיתה נכונה, היה מוכן להיות בלתי-פופולארי למשך זמן מה אף בקרב אוהדיו. בעיניו, היתה זאת השקעה שתשא פרי בבוא היום.
יום זה בא במהרה. כי לפתע התמוטט המרי. האינפלאציה רוששה את גרמניה. המרי אכל את שארית הכוחות. הממשלה ניכנעה. השביתה בחבל חרוד נפסקה. ייאוש קודר התפשט במדינה. וביאוש זה שוב נשמע קולו ההיסטרי של האיש בעל השפם והבלורית השחורה: אמרתי לכם! היהודים רימו אתכם! כולכם הלכתם שולל אחרי סיסמותיהם הכוזבות - חוץ ממני! בואו אחרי - כי רק אני מבין את המשחק העכור של היהודים!
אילו ביצע אז היטלר את הפוטש שלו, יתכן שהיה מצליח. אך כמו במקרים רבים אחרים בחייו, נתגלתה בו ברגע המכריע נימה מוזרה של אי-בטחון, של הססנות מסוכנת. הוא חיכה וחיכה. ובינתיים החל תהליך נגדי. האינפלאציה נסתיימה. אנשים חדשים השתלטו על