תמורת נאומיו. למענו החל היטלר לכנס את ימי-המפלגה השנתיים שלו בעירו.
האווירה הפנימית במפלגה היתה עכורה, מלאת קנוניות והאשמות הדדיות. כמה מן המנהיגים לא דיברו זה עם זה, השמיצו איש את רעהו כפסיכופאטים, מרגלים, סוכני-יהודים. אפילו מעמדו של היטלר עצמו היה מוטל בספק. בימי העדרו עלה במפלגה מתחרה בשם גריגור שטראסר, רוקח בווארי שהתאים יותר לתקופה נורמלית. הוא שם את הדגש על הסוציאליזם של הנאציוגל-סוציאליזם, ניסה להתחרות עם הקומוניסטים, לכבוש את הפועלים, דיבר על "קומוניזם לאומי". עוזריו העיקריים, יוזף גבלס, היינריך היטלר ואחיו אוטו שטראסה תמכו בו. שטראסר קנה למפלגה בפעם הראשונה אחיזה רצינית בצפונה של גרמניה. הפרוסים הגאים, שמאסו בסגנונו הצעקני של היטלר וראו בו אוסטרי בלתי-נעים, העדיפו את שטראסר הרציני והמאסיבי. אוסוואלד שפנגלר, שבז להיטלר, אמר על שטראסר: "זה הראש היחיד המזכיר את מוסוליני."
היטלר פעל בזריזות נגד הסכנה. בשורה של קנוניות פילג את האגף של שטראסה משך את גבלס והיטלר לצדו. השטראסרים נשארו מבודדים, אם כי הוסיפו לפעול. היטלר נשאר המנהיג הבלעדי במפלגה. אך מצב המפלגה היה בכל רע.
ב-1925 מנתה המפלגה 27 אלף חברים רשומים - באומה של 66 מיליון נפש. באותה שנה באו ליום-המפלגה רק 5000 איש מכל רחבי המדינה. כעבור שנתיים באו ליום-המפלגה בנירנברג 20 אלף איש. "אופטימיזם קל-אמונה עירפל את מוחם של מאות-אלפים ומיליונים מבני עמנו!" התלונן היטלר, בנאומו בפגי קומץ זה.
גדולתו היתה בזאת כי לא התייאש במצב זה. הוא המשיך בעבודה, בשקדנות וללא ליאות. סניפים חדשים נוסדו. תת-מנהיגים מונו. דגלים חדשים "קודשו" על-ידי מגע עם "דגל-הדם" שנישא בתהלוכה