לבסוף, בחייו - אחרי שתרם תרומה מכרעת לאבדנה של גרמניה. אפשר היה לומר עליו "כשמו - כן הוא." כי בגרמנית, "שלייכר", פירושו מתגנב.
ידידו ומתחרהו של שלייכר היה פראנץ פון-פאפן, לא-יוצלח אציל. במלחמת-העולם הראשונה שירת תחילה כנספח בשגרירות הגרמנית בוושינגטון, נתפס בפעולות ריגול ונדרש להסתלק. לאחרמבן נשלח כיועץ לצבא התורכי בארץ-ישראל. כאשר כבשו חיילי הגנרל אלנבי את ירושלים, ניצל רק בקושי. סופר כי קצין צעיר בשם יואכים פון-ריבנטרופ (לאחר מכן שר-החוץ של היטלר) עורר אותו ברגע האחרון משנתו. אחרי המלחמה פעל כעסקן במפלגה הדתיתהלאומית, נכשל, לא הגיע אפילו לרייכסטאג. הציבור הרחב לא הכירו. כפי שלא הכיר את פון-שלייכר.
שניים אלה החלו משחקים משחק מטורף של אינטריגות, על רקע האפלה הגוברת במדינה. ב-1932 הגיעה לסיומה תקופת-הכהונה של הינדנבורג, בן ה-85. היה קיים חשש שאם לא יציג את מועמדותו, ייבחר היטלר. ברינינג ניסה לקבל את הסכמת הנאצים להארכה אוטומטית של תקופת-הכהונה, ללא בחירות. היטלר דרש למסור את הממשלה לידיו.
באוקטובר 1931 נתקבל המנהיג הנאצי בפעם הראשונה על-ידי הנשיא. היה זה שלושה שבועות אחרי התאבדות בת-אחותו האהובה של היטלר, והוא היה עדיין מזועזע. על הנשיא עשה רושם רע ביותר. המרשל הזקן שידע כי היטלר גולד באוסטריה סמוך לגבול הצ׳כי, נשבע כי לעולם לא ימנה את "הטר"ש הצ׳כי" לראש-ממשלה. "לכל היותר לשר-הדואר!"
היטלר הציג את מועמדותו לנשיאות. מאחר שאחרי כל השנים האלה לא היה עדיין אזרח גרמני, היה צורך לבצע מעשה קומי. באחד המחוזות הקטנים ביותר של גרמניה כיהן עסקן נאצי בתפקיד שרהפנים המחוזי. הלה מינה את היטלר לנספח כנציגותו של אותו מחוז