ואז, ב-27 בפברואר, פרצו הלהבות מבניין הרייכסטאג. "בערב אני יושב בבית ועובד," כתב גבלס ביומנו, שנועד לפרסום. "בתשע בא הפירר לארוחת-ערב. מנגנים מוסיקה ומספרים סיפורים. לפתע מצלצל הטלפון: "הרייכסטאג בוער!" אני מאמין שזה פרי של דמיון מטורף, מסרב להודיע על כך לפירר. אני שואל אצל כל המקורות, ומקבל את האישור הנורא: זה נכון. הלהבות פורצות מן הכיפה הגדולה. הצתה!
"אני מודיע על כך מיד לפירר, ואז אנו דוהרים במהירות של 100 קמ"ש אל הרייכסטאג. הבניין כולו עולה בלהבות... אין ספק כי זהו נסיון אחרון של הקומונה ליצור אנארכיה בעזרת הצתה וטרור, כדי לתפוס את השלטון בחסות הפאניקה הכללית... עתה הגיעה השעה לפעול. גרינג אוסר מיד את כל העתונים הקומוגיסטיים והסוצילדמוקראטיים. במשך הלילה נאסרים הפעילים הקומוניסטיים. הס.א. מועמד במצב הכן, לכל מקרה."
יתכן שלעולם לא תיוודע האמת על שריפת הרייכסטאג. איש לא האמין להאשמות הנאציות. העולם כולו היה בטוח כי הנאצים עצמם שרפו את הבניין. היה ברור גם כיצד: מסדרון תת-קרקעי חיבר את דירת-השרד של יושב-ראש הבית, גרינג, עם הבניין הראשי.
בין הלהבות נתפס צעיר הולנדי בשם מארינום ואן-דר-לובה. הנאצים טענו שהוא קומוניסט. הקומוניסטים טענו שהוא פרובוקטור, שנשלח למקום כדי לחפות על המציתים העיקריים. שני הצדדים חזרו וקבעו כי בשום פנים ואופן לא יכול היה איש יחיד לשרוף את הבניין הגדול.
ואן-דר-לובה הובא למשפט, יחד עם ארנסט מולר, המנהיג הקומוניסטי הגרמני, ושלושה קומוניסטים בולגרים שנלכדו במקרה ברשת. אחד מאלה היה גבר בשם גיאורג, דימיטרוב. הנאצים לא ידעו כי איש זה היה הממונה הראשי מטעם האינטרנציונל הקומוניסטי על כל אירופה. אולם חיש מהר נוכחו לדעת כי היתה זאת טעות מרה להביא