באחד הימים הופיעו במינכן חבריו של ארגון לאומני מתחרה, כשלראשם כובעים כחולים, מן הסוג הנהוג בנורבגיה אצל ספורטאי נעלי-השלג. כובעים אלה היו מצויים בשפע בחנויות-הספורט של מינכן. ראשי הם.א. נחפזו לברר בחנויות אם כובעים כאלה מצויים גם בצבע אחר. הוצע להם כובע דומה, בצבע צהבהב. מיד אומץ עלידי הס.א. כאוודהיכר. צורתו לא השתנתה עד הסוף. בצורתו דמה לכובעי חייליו של רומל באפריקה, ולכובעים שהיו נהוגים בזמן הראשון בצה"ל, ושזכו שם לכינוי "היטלמאכר".
כאשר ישב היטלר בבית-הסוהר, אחרי הפוטש, החליט מנהיג אחד של הם.א. הסגן ההומוסכסואלי גרהארט רוסבאך, להלביש את אנשי יחידתו בכותנות בעלות צבע דומה לזה של הכובע. חיש מהר הפכו החולצות למדי הס.א. כולו. כאשר יצא היטלר מן המאסר, החל לובש חולצה זו דרך קבע. הצבע החום הפך הצבע הנאצי הרשמי, כמו שהצבע השחור הפך לפני כן צבע הפאשיסטים האיטלקיים.
לכל הדעות, לא היה זה צבע יפה. הוא לא דמה לצבע האדמה,
אלא לצבע החרדל, או לצבע הקוניאק - צבע חום-צהבהב מלוכלך. היו שקישרו בינו לבין העובדה שהונהג על-ידי קצין הומוסכסואלי, בארגון שכמעט כל ראשיו היו הומוסכסואליים. לפי גירסה זו, מעורר הצבע הנאצי, דמוי-הבשר, תחושה אירוטית כלשהי בלב אוהבי-הזכר.
כמה שנים לאחר מכן זכה הם.א. לסימן-היכר שני: ההמנון, אותו העניק למפלגה הנאצית, ולאחר מכן לגרמניה כולה, כהימנון לאומי שני.
הימנון זה, שיר הווסט וסל, היה אחד הגילויים היותר מוצלחים של גבלס. וסל היה חבר אופייני של פלוגת-הסער. בנו של כומר צבאי שרב עם הוריו, סטודנט שנטש את לימודיו, מובטל שחי עם זונהלשעבר בשכונת-עוני ברלינית, מוקף זונות ורועי-זונות - היה זה הלא-יוצלח הטיפוסי, התערובת הרגילה של אידיאליסט ובריון.
הורסט וסל היה מפקד פלוגת-הסער של השכונה. באחד הערבים