היטלר האמין בכל הרצינות כי מנהיגי המערב רוחשים לו, בסתר -לבם, כבור והערצה. ההתקפות עליו בעתוני המערב ובמשדריו נראו לו כתעמולה גרידא, שאין לייחס לה השיבות. הוא היה בטוח שהמערב אמנם לא היה מוכן לכרות שלום עם היטלר, אך כי הוא, הייטלר, יהיה בן-ברית רצוי. אולי הלם היטלר פי בעזרה המערב אפשר, בכל זאת, להגשים את החלום הישן של הם.ס. - להשמיד את בריתהמועצות, ליישב את המרחב המזרחי בנחלנים גרמניים.
חלומם של ראשי הצבא, לסלק את היטלר ולכרות שלום מוסכם עם המערב, טבע בזם הגנראלים, שעונו ונהרגו בסיטונות על-ידי הם.ס. בפקודת היטלר. אך אותה שעה כבר החל הייטלר רוקם את אותו החלום עצמו.
בשקט, בעשרות דרכים שונות, החלו שליחי היטלר באים במגע עם גופים ואישים ניטראליים, למען יתווכו בינו לבין המערב. בכמה ׳מנסיונות אלה נעזר ביהודים. אישים שבדיים וביניהם הרוזן פולקה ברנאדוט (שנהרג לאחר מכן בארץ-ישראל), שכנו אליו בבקשה לחוס על קבוצה זו או אחרת של יהודים, מצאו לתמהונם כי היטלר הוא איש הומאני, המוכן לעזור ולהיענות לכל התביעות. תוך כדי-כך הפליט היטלר רמזים על אפשרות של משא-ומתן עם המערב - ושברים נחפזו לחזור הביתה ולהודיע על כך לממשלות וושינגטון ולונדון. אלה הודיעו על כך לסטאלין - כי מנוי וגמור היה עמן שלא לכרות שלום נפרד עם שום גורם גרמני, ועל אהת כמה וכמה לא עם היטלר המגואל בדם.
על רקע זה יש להבין את המשך פרשת קסטנר. יתכן כי עוד בהתחלה, כאשר שלח אייכמן את בראנד לאיסטאנבול, היתה להימלר כוונה נסתרת ליצור מגע ראשון עם המערב, באמצעות המוסדות היהודיים, נוסף על כוונתו להשיג את המשאיות. ככל שהתקרבה התבוסה הסופית, איבדו המשאיות את חשיבותן, והקשר עם המערב נעשה חשוב יותר. לצורך זה היה היטלר מוכן להפסיק את השמדת