ואז, מאחורי משמר-ראש של גברים חסונים-במיוחד, הנעים בתנועות נוקשות, מופיעים המנהיגים העיקריים, לרוב במדים החומים המסורתיים. הם נראים במטהו של גנרל. לבסוף, מאחוריהם, המנהיג, אדולף היטלר, כשהוא מחייך כגנרל הסוקר את צבאו המנצח. איו הוא לובש מדים. ללא שוויץ. כמו אחד מן הקהל. ברנש משלנו! מעילגשם חום-בהיר, נעליים שחורות וגרביים שחורים, חליפה שחורה ועניבה שחורה, כותונת לבנה, סיכת-הזהב של המפלגה בדש המעיל. השער השחור החלק, והשפם הצ׳פליני בשפה העליונה, מדגישים את חומרת הלבוש.
שוב פורץ הקהל בשאגה: "הידד קיסר, אימפרטור !"
לא, לא זה נוסח שאגתם, אך זה יכול היה להיות. הם מבטאים את נאמנותם, את מסירותם, את אמונם עד מוות במנהיג, העומד להציל את גרמניה! (למעשה הוא מבקש מהם את קולותיהם ואת תמיכתם - אך לעולם לא היית מנחש זאת. אחרי שהכריח אותם לשלם בעד הכניסה, הוא יצר את הרושם, באמצעות הביום, התפאורה והסוגסטיה ההמונית, כאילו הם המשטחים את בקשתם לפניו. עד כמה שאני יודע, אין איש בעולם, מלבד כמה מטיפים דתיים, המסוגל לעשות זאת.)
השקט חוזר על כנו. המנהיג ומשמר-הראש שלו הגיעו אל הדוכן.
הם יושבים. אחד המאורות הקטנים יותר, קם כדי להציג את הנואם. מאור קטן, אך נואם יעיל. הוא מתחיל לפנות אל הקהל במלים ידידותיות, ענייניות. הוא מעמיד פנים כאילו מובן מאליו שהכל מסכימים עמו. אין זו מטרתו לרכוש קולות, (חס וחלילה!) אלא להודיע לו, להמון, לאן מובילים אותו מורי-הדדך, ועד כמה מאיר לו מזלו שיש לו מורי-דרך כאלה.
זה חומר שנלמד היטב על-פה, אך זה מצלצל כאילו הומצא בזה הרגע. הוא מכניס את המאזינים לעניינים הפנימיים, מספר להם הלצות פוליטיות, הכל במשך חמש דקות. אז, לפתע, הוא הופך פאתטי. הוא מפרט את צרותיהם. הם, משפחותיהם, מולדתם, כולם נתונים בסכנה.