למלמל: "משהו מוכרח לקרות!" רק הוא מבטיח שמשהו יקרה. איך ? בערך כלהלן:
ראשית, הנאציונל-סוציאליסטים צריכים להגיע לשלטון, לבדם, ולשבור את המישטר הקיים. (אי-אפשר לדרוש מהם מאומה כל עוד לא יהיה שלטונם מוחלט.) רק אז יוכלו לנקות את השטח מן החורבות הנוראות שהושארו על-ידי הרפובליקאים הפושעים והבלתי-מוכשרים. ולבסוף (אך ללא חפזון מופרז) יונחו היסודות לחברה בה יהיה הכל שונה - הרייך השלישי של הגרמנים עטורי-הנצחון.
בינתיים, הוא מגיש תנחומים לאומללים. "אתם", הוא אומר למאזינים, "בני המעמד הבינוני, המשכילים-למחצה, המיואשים, פושטיהרגל. אתם באמת חבורת מסכנים, ללא עצמאות לאומית, ללא מזל, ללא פרנסה, ללא מעמד חברתי. אך לא אשמתכם היא שהפסדתם את המלחמה ואת השלום! בגדו בכם! ארצכם בותרה! במזרח שוללים הפולנים המזוהמים את זכותכם לשטח גדול יותר עבור ילדיכם הרבים. במערב אוכלים אנשי-ההון האמריקאים, הכפופים ליהודים, את עושרכם התעשייתי. כאשר מתעוררת שאיפתכם הטבעית לקום במלוא שעור קומתכם ולסלק את הפישפשים, קמה נגדכם המשעבדת האכזרית, צרפת המיליטאריסטית, הכושית-למחצה.
"אך זכרו שאתם גדול העמים עלי אדמות! אתם הנציגים הנהדרים ביותר של הגזע הארי, אשר אלוהים יעד לו את השלטון בעולם! מה עליכם לעשותו צייתו לי ללא תנאי! בואו אחרי, ויומכם יבוא לבטח, כשם שבטוח כי מחר תזרח השמש!"
האם הם באים אחריו? הם באים. ספקנים נדבקים בהתלהבות הקנאית, כמו חברים ותיקים. (כדבריו של פרשן אחד: "לפתע, כמו לאור ברק, מתגלה להם כי האלוהות, אותה הם מחפשים, נמצאת בתוך עמם, מסתתרת אי-שם בדמם ובגורלם. בן המאה ה-20 מבקש מיתוס חדש.") הקהל עושה חיים. בשורה הראשונה יושבות נערות בגיל הטיפשעשרה, מתוחות, כשעל פניהן הבעה של התמוגגות עילאית,