מתוכו במועצת הבטחון של האו״ם. עבד־אל־נאצר רמז עליו בראיון שנתן לאחרונה.
כל אלה — התועמלנים הרשמיים של המימסד הערבי — השתדלו, כמובן, לנצל פסוק זה או אחר של הספר למטרתם שלהם. איני כועס עליהם. מי שכותב ספר כזה, מוכרח להיות מוכן לכך כי תועמלנים זרים ישתדלו להשתמש במובאות ממנו בצורה כשרה ובלתי־כשרה, וכי יריבים מבית ינצלו עובדה זו להשמצת המחבר. לא זה חשוב.
החשוב הוא כי הספר הגיע בכלל. אם עזר לקרוע את מסכת האשליות והדיעות הקדומות בלבם של אישים ערביים, ולהחליפה בתדמית אחרת של ישראל החדשה — דיינו. זה יכול להיות תהליך בלתי־מודע, אשר תוצאותיו יבשילו רק במשך הזמן. אך בעיני חשוב הדבר יותר מכל מעשה מדיני בטווח קצר.
אותו הדבר נכון לגבי הקורא הישראלי. כל מיבצע מלחמתי נדון מראש לכשלון, אם יש בידי מתכנניו מפה כוזבת של מערך האוייב. שום מדיניות ישראלית לא תצלח, כשהיא מתבססת על הערכות כוזבות של הצד השני, פרי התעמולה הישראלית עצמה.
הייתי רוצה להנחיל לקורא הישראלי לא רק תמונה חדשה של התנועה הלאומית הערבית, אלא גם יחס אחר לאפשרויות השלום. הסכנה הנוראה ביותר המאיימת כעת על האדם הישראלי היא בלבו שלו: הסכנה הגוברת של ההתייאשות מן השלום. למחרת הנצחון המזהיר של ששת־הימים האמינו אנשים תמימים רבים כי הנה־הנה יבוא השלום. לא עלה על דעתם כי שלום זה אינו יכול לבוא מעצמו, ללא יוזמה ישראלית, ללא מעשים ישראליים. לכן, כאשר השלום לא בא, וסיכוייו אף התרחקו יותר מאי־פעם, באה תגובה פאטאליסטית של השלמה עם רעיון המלחמה הנצחית בין שני העמים.
ספר זה מתכוון להוכיח כי המצב הקיים אינו מיקרי ואינו בלתי־הגיוני, אלא להיפך — שהוא נוצר כתוצאה עיקבית מהשתלשלות הגיונית. הוא בא לומר לכל אדם סביר בישראל: המצב הנוכחי הוא פרי של מעשים שהיו. מעשים אחרים יכולים ליצור מצב אחר.
משום כך הושם הדגש בספר זה על התהליך הכולל, התמונה הרחבה.
לא טיפלתי בפרטים, אלא במידה שהיו דרושים להוכחת הכלל. ויתרתי על הפירוט המדעי, שהרי אחרת הייתי צריך להקדיש ספר שלם לכל נושא שהקדשתי לו פרק. ויתרתי גם — באי־רצון רב — על פירוט תוכניתנו המעשית לשלום, תוכנית שהקדשתי לה מאות אלפי מילים במאמרים