פרק 1
בטרם אתחיל בספר עצמו, רצוני לומר מי אני ומדוע אני כותב אותו.
אינני מתיימר להיות אובייקטיבי לגבי ישראל. איני מאמין שמישהו הוא אובייקטיבי לגביה או יכול להיות כזה.
יש דבר־מה באוויר ארצנו הגורם קיצוניות. אור השמש בקיץ הוא קיצוני. כמוהו הגשמים בחורף. הנביאים היו אנשים קיצוניים מאוד; הם לא האמינו ברמזים עדינים. השפה העברית עצמה איננה מתאימה להתבטאות מאופקת.
כיום, כמעט כל שנכתב על ישראל הוא תעמולה. ישראל היא מקום קדוש, מלא וגדוש חלוצים יפי־נפש, לוחמים גיבורים, ועלמות חסודות. או שהיא מאורה של שודדים, הרפתקנים אכזריים ופרוצות חסרות בושה, שהתנפלו על עם חף מפשע ושדדו את ארצו.
בספר זה אנסה לצייר תמונה אחרת. אני מאמין ששני הצדדים הם בני־ אנוש. צודקים במקצת ובלתי־צודקים במקצת. אני רוצה להראות כיצד התנגשו שתי תנועות היסטוריות גדולות, שתיהן אותנטיות, שתיהן חדורות אידיאלים חיוביים, בשדות־הקרב העתיקים של ארץ־ישראל; כיצד הן מנסות לשווא להשמיד זו את זו, ומצליחות רק לעוות זו את נפשה של זו.
בכל זאת יודע אני, כי בנסותי להיות צודק כלפי שתיהן, לא אוכל להיות אובייקטיבי; כי אני שייך לאחת מהן. ישראלי אנוכי. כמו רוב הישראלים, גא אני מאוד על הישגי עמי בשטחים רבים. כמו אחדים מן הישראלים, אני גם מכיר במגרעותינו ובכשלונותינו.
אני ישראלי, המאמין בכל להט לבו בשלום — אך חי את רוב ימי חייו במלחמה. אני כותב ספר זה למחרת הקרב האחרון והדרמתי ביותר בין האומות השמיות, מלחמת ששת־הימים בין ישראל וארצות־ערב — מצרים, ירדן וסוריה.
דעותיו של אדם הן פרי אופיו ונסיונותיו. אלה שייכים, איפוא,