ההורים לוקח עמו שני ילדים, כדי לעבור את הגבול בשקט ככל האפשר. בשבילי, הילד, היה זה לילה מלא התרגשויות. אמי איבּדה כל מיני חפצים ברכבות ובאולמות ההמתנה. הגענו לגבול הצרפתי. הפקידים הנאצים בדקו את ניירותינו, תנועת יד רשלנית, וזה היה הכל. הרכבת זזה — לתוך צרפת.
(מאז נשארה צרפת בעיני סמל החירות. אני אוהב את צרפת. הוספתי לאהוב אותה גם כאשר הקמתי את הוועד הישראלי למען אלז׳יריה החופשית, כדי להגיש עזרה לחזית השיחרור האלז׳ירית במלחמתה בצרפת).
★ ★ ★
כעבור שבועיים עמדנו על סיפון האוניה, וחוף ארץ־ישראל עלה אט־אט באופק. בשביל הילדים היה זה עולם חדש ומרגש. ידענו עליו מן הספרים, מהסיפורים הנפלאים של מדריכינו בתנועת הנוער הציונית בהאנובר.
אך מה הרגישו הורינו באותו רגע ? לא פעם עלתה שאלה זו בלבי. מה רב היה צריך להיות אומץ לבם! הנה עמד אבי, שחי חיים מסודרים במשך 45 שנים, עמום דאגה לאשה ולארבעה ילדים, ועליו להתחיל חיים חדשים בארץ זרה, להיאבק עם המלים של שפה זרה (אותה לא למד עד סוף ימיו).
היתה זאת ארץ קשה. והיו אלה חיים קשים. ההון המעט, שהביא אבי עימו, אבד במהרה בנסיונות שונים. הוא לא רצה להשקיע את הכסף במגרשים, בארץ החדשה. הוא לא רצה להתעסק במסחר, בבנקאות, בספסרות. בתום שנתנו הראשונה בארץ, היה מצבנו מיואש. כמוצא אחרון הקימו אבי ואמי מכבסה, ושניהם עבדו בה במשך 12 שעות ביום. כך הם עשו במשך 18 שנים, עד שמת אבי, אולי מרוב עבודה.
זמן רב לפני זה הוא שמע שכל קרובינו וידידינו, אותם שלעגו לנו כאשר עזבנו את גרמניה, נספו בשנים הנוראות ההן, שאנו קוראים להן השואה. כעבור שנים, כשסקרתי את משפט אייכמן, חזרו מחשבותי אל אבי, שהאינטואיציה שלו הצילה את חיינו. אני רוחש לו תודה עמוקה. אני זוכר אותו נושא את הכביסה על אופניו, עייף עד מוות, אך עליז תמיד, מאושר יותר מכפי שהיה אי־פעם מאחורי שולחן־כתיבה בהאנובר. הוא היה אדם אמיתי.
★ ★ ★
כילד בארץ־ישראל, נשלחתי קודם כל לכמה חודשים לנהלל,
המושב האגדתי בעמק יזרעאל, כדי ללמוד עברית. לאחר שחזרתי אל הורי