פרק 2
ישנתי עדיין במיטתי, אחרי לילה ארוך של עבודה, כאשר ייללו הצופרים. שניות אחדות לא הכרתי את הצליל. הוא הפתיע אותי. ואז אמרתי: ״ובכן, זהו זה. זה התחיל.״ לא ציפיתי שהמלחמה, שידעתי כי תבוא, תפרוץ באותו יום דווקא.
אשתי רצתה שנרד למיקלט. היא היתה גאה מאוד במיקלט זה, מפני שכמה ימים לפני כן הוטל עליה, כחברת ועד הבית, להכין אותו למלחמה. עד לאותו זמן התייחסו כל הדיירים אל המיקלט כאל בדיחה, ואיחסנו בו את כל הגרוטאות, שלא ידעו מה לעשות בהן. עכשיו הוא היה נקי, ריק, מצוייד במים ובדליים של חול.
לא רציתי לרדת. אפילו במלחמת העצמאות העדפתי תמיד שוחה פתוחה על מיקלט סגור. יתר על כן, לפגי כמה ימים הבטיח לי קצין בכיר של חיל האוויר, שאם תפרוץ מלחמה, לא יגיע אף מטוס אחד של האוייב לתל־ אביב. בישראל מאמינים להבטחות של הצבא; אלה הן ההבטחות היחידות שמאמינים בהן.
הייתי במיטה בתל־אביב, ולא בשוחה אי־שם בחולות הנגב, מפני שכחבר הכנסת אני משוחרר משרות סדיר. אולם מעטים מאוד מבני גילי נמצאו בתל־אביב באותו בוקר של ה־5 ביוני, 1967.
הכנסת עמדה להתכנס באותו יום, והיה עלי לעלות לירושלים לישיבה זו. אחרי שהקשבתי לכמה שידורים דרמתיים אך חסרי חדשות ברדיו, נסעתי לירושלים.
הייתי האזרח היחידי בכביש. ה״מוסטנג״ הלבן שלי בלט בין הטנקים והזחלמים שהצטופפו על הכביש לאורך כל הדרך. הירדנים החלו להפגיז את שטח ישראל, והכוחות הרבים שנעו מזרחה אישרו את ניחושי שאנו נפתח בהתקפה בגבול הירדני.
משקיף זר היה מתרשם שהכביש שרוי במצב של תוהו ובוהו. טנקים וזחלמים, קומנדקרים, ג׳יפים ותותחים נעו, עברו איש על פני רעהו,