סוריה, כחלק מתוכנית אמריקאית מסובכת להפיל את המישטר השמאלני, הפרו־סובייטי, בדמשק. הוא לא יכול היה לעמוד מנגד באפם מעשה, במקרה כזה, כי הדבר היה ממוטט לנצח את יומרתו: להיות מנהיג העולם הערבי ומגינו. מעמדו היה בשפל המדרגה, והראיס המצרי האמין בוודאי כי כדאי לו לעשות מחווה דרמתית אך זולה כדי לשפרו.
הנחתו של עבד־אל־נאצר היתה נכונה בחלקה ומוטעית בחלקה. ישראל היתה קרובה להתקפה על סוריה, כפי שהכריז ראש־ממשלתנו, בגלוי, ערב יום העצמאות. אך לכך לא היה שום קשר עם תוכנית אמריקאית כלשהי, וגם לא עם האידיאולוגיה הסוציאלית של הדיקטטורה הסורית. התכלית היחידה היתה — לשים קץ למעשי־החבלה שנעשו בשטח ישראל על־ידי חבלנים, אשר, לפי מיטב אמונתו של כל אדם בישראל, אורגנו על־ידי הסורים.
מכאן ואילך החלו לפעול האמונות, המודעות והבלתי־מוּדעות, שהתגבשו בעקבות מאורעות שלושת הדורות האחרונים. השפעתן היתה עמוקה, והן הובילו למלחמה חדשה.
עבד־אל־נאצר, כמוהו ככל שאר הערבים, מאמין בכל לבו כי ישראל היא יציר־כפיו של האימפריאליזם המערבי. מכאן נובע שישראל פועלת לפי הוראות וושינגטון. היה ברור, כי כדאי לאמריקאים להיפטר מן המישטר הסורי. לפיכך היה ברור כשמש בעיני כל ערבי, כי האיום הישראלי על סוריה חייב להיות בהכרח חלק מתוכנית אמריקאית. נשיא מצרים פשוט לא יכול היה להבין, שהדאגה היחידה של ישראל באותו רגע היתה לשים קץ למעשי החבלה — ומכאן נבע מישגהו הראשון. אילו ריכז את צבאו בסיני ובאותו זמן היה תובע מן הסורים ומאירגוני החבלה הפלסטיניים לשים קץ למלחמה הזעירה, היה הדבר מתקבל בישראל בברכה. זה היה הולם את דמותו המקובלת של עבד־אל־נאצר כמנהיג מתון, שאינו רוצה במלחמה. אך עבד־אל־נאצר לא עשה כן. הוא הכריז כי חייליו יתקיפו את ישראל אם זו תתקוף את סוריה, אך לא הציע כל הצעה לחיסול הבעייה אשר חייבה התקפה ישראלית כזאת בעיני הישראלים. נדמה היה כאילו אמר לנו: ״החבלנים יפלשו לישראל במספרים גוברים והולכים. הם יהפכו את החיים בישראל לגיהינום. אך אם תגיבו, אנחנו נשמיד אתכם.״ כך זה צילצל בישראל. התהום הנפשית בין שתי האומות היא כה עצומה, עד כי עבד־אל־נאצר לא יכול היה לתפוס זאת בעוד מועד.
הוא גם לא תפס מה תהיה התגובה האוטומטית של האדם הישראלי, ברגע שיווכח לדעת, כי מכונה צבאית אדירה מתרכזת על גבולו. ארצנו קטנה היא,