הרבה יותר קטנה מכפי שעולה על דעת זרים רבים. בטחוננו מבוסס, בראש וראשונה, על יכולתנו להרתיע אוייב בעצם יוקרתו של צה״ל; ושנית, אם נכשלת ההרתעה, עלינו להקדים את מכתנו ולנצח מהר, בטרם יספיק האוייב לפלוש לשטחנו המצומצם.
עבד־אל־נאצר ביקש להטיל פחד על ישראל ולהרתיע אותה מלפתוח בפעולה צבאית. לכן הצעיד את חייליו, בדרכם אל הגבול, בחוצות קהיר, כשהתזמורות הצבאיות תוקעות בחצוצרות ומכות בתופים, כשהם עוברים ממש מתחת לחלונות השגרירות האמריקאית. אילו ביקש להתקיף — היה נע אל המוצבים בחשאי.
אולם בזאת השיג המנהיג המצרי בדיוק את ההיפך ממבוקשו. באיימו על גבולנו, הוא הפעיל את פעמוני האזעקה החבויים בתת־הכרתו של כל ישראלי; פעמונים ההופכים את ישראל, תוך רגע, ממדינה השרויה בשלום, למחנה מזויין. זוהי הפסיכולוגיה של המיבצר הנתון במצור. הצופה מן המיגדל תוקע בשופר בהתקרב האוייב, וכל אדם אץ לתפוס את מקומו בראש החומה.
★ ★ ★
עוד לפני שהבחין בכך כי בן־לילה, בלי לרצות זאת באמת,
הוא יצר מצב מלחמתי, עשה נשיא מצרים את מישגהו השני.
מאז מלחמת סיני, בשנת 1956, שכן כוח חרום של או״ם בגבול שבין ישראל למצרים ובחוף מיפרץ אילת השנוי במחלוקת. כוח החרום לא היה גורם צבאי של ממש, אלא מכשיר שאיפשר לעבד־אל־נאצר להימנע מכל התגרות בישראל, בלי להפסיד מיוקרתו בעולם הערבי. רוב הערבים רואים בישראל מדינה זרה, שהוקמה בכוח הזרוע בארץ השייכת לערבים. לכן אין ערבי יכול להעלות כלל על הדעת שהמצרים, החולשים על המיצר שבפתח נתיב המים אל אילת, יתירו לאוניות ישראליות לעבור בו. אותו ערבי היה רוחש בוז אין־סופי כלפי ממשלה ערבית, שהיתה מנסה לעצור בעד חבלנים ערביים מהסתנן דרך גבולה כדי לעשות שמות ב״פלסטין הכבושה״. מן הצד האחר ידע עבד־אל־נאצר, מאז 1956, שכל אחד משני המעשים האלה — חסימת המיצר או פתיחת הגבול בפני חבלנים — היה מאלץ כל ממשלה ישראלית לפתוח במלחמה. נוכחות כוח החרום של או״ם בשטחים רגישים אלה איפשרה, איפוא, למנהיג המצרי להשאיר את המיצר פתוח ואת הגבול חסום מאז 1956. עתה, לפתע, שינה עבד־אל־נאצר את המצב מיסודו. המפקד של צבאו בסיני תבע ממפקד כוח החרום להסתלק יחד עם אנשיו.