מאורע זה עודו לוטה מיסתורין. מה שאירע, כך מסתבר, היה אחת מאותן אי־הבנות מן התקופה שלפני המלחמה, שלכאורה היו בלתי־סבירות לחלוטין, אך למעשה לא היו אלא תוצאות הגיוניות בהחלט של הגישות הרווחות במרחב.
נדמה כי לאמיתו של דבר לא התכוון עבד־אל־נאצר לאלץ את כוח החרום להסתלק. הוא רק רצה שכמה מיחידותיו ינועו ממקום למקום, כדי לשוות אופי דרמתי ביותר לתפיסת הקו על־ידי הצבא המצרי, להרבות אושר בלב הערבים ולהטיל אימה על ישראל. אולם מפקד כוח החרום לא יכול היה להזיז את כוחותיו ולפנות קטע מן הגבול ללא הסכמת המזכיר הכללי של או״ם, אוּ תאנט. הוא הודיע על כך למפקד המצרי. המפקד המצרי העביר את העניין לנשיא מצרים, כי רק הממשלה היתה רשאית לפנות אל המזכיר הכללי. כך התגלגל הכדור לידיו של עבד־אל־נאצר. לא היתה לו עוד אפשרות לסגת, כי בינתיים כבר בישרו שופרות התעמולה שלו על המעשה הנועז לכל העולם הערבי. הנשיא נאלץ לתבוע מאו תאנט, באופן רשמי, את סילוק כוח החרום. לא נסיגה של יחידות אחדות ממקומות אחדים, אלא נסיגת כל היחידות מכל המקומות.
אדם ממולח יותר מאו תאנט, הבקי יותר בדרכים העקלקלות של הפסיכולוגיה המרחבית, ודאי היה נוקט תכסיסי השהיה, מכנם כל מיני כינוסים של כל מיני ועדות, ופותח בכך לעבד־אל־נאצר דרך מכובדת לנסיגה. אולם או תאנט זר למרחב. הוא מנהל בירוקרטיה בין־לאומית האָמונה על הפורמליזם. יועציו המשפטיים חיוו דעתם, שעליו למלא אחר דרישת ממשלת מצרים. ויועציו הצבאיים אמרו לו, כי אין להשאיר את יחידות צבאו הבין־ לאומי במערך מקוטע בין שני צדדים אוייבים. אוּ תאנט פקד על כל כוח החרום להסתלק מיד.
יציאת כוח החרום המחישה את חומרת המצב בעיני הישראלים. עד אותו רגע לא התייחס כמעט איש אל התמרון המצרי ברצינות גמורה. הדעה שעבד־אל־נאצר עסוק בתימן ואינו מסוגל להסתכן במלחמה עם ישראל היתה עדיין מושרשת עמוק. עתה, בן־לילה, נעלמה דעה זו. על צה״ל היה להיות נכון להתקפה ערבית.
חייב אדם להבין את צה״ל כדי לתפוס מה פירוש הדבר. נשיא מצרים, המפקד על צבא סדיר, יכול להזיז את אוּגדותיו אנה ואנה, בלי לשנות את ריקמת החיים במצרים. אולם לישראל אין אלא צבא סדיר קטן מאוד. צבאה, לעת מלחמה, מורכב בעיקרו מחילות מילואים, מכל האוכלוסיה המגוייסת. כאשר מגייסים את כוחות המילואים, נעצרת כמעט הכלכלה כולה. הגברים