המשבר. המשקיפים האמינו, כי הנשיא עשה כל אשר יכול היה לעשות בלי שהדברים ייראו כנסיגה. בירושלים לא עוררו הדברים שום תשומת לב. כי הם נראו חסרי כל חשיבות, בהשוואה לפסוק אחד שהפליט עבד־אל־נאצר באקראי, בלי שירגיש כי הוא מפוצץ פצצה; אחרי הכל, באוזנים ערביות היה זה פסוק שיגרתי, ואפילו מתון. עבד־אל־נאצר אמר באותה מסיבת עתונאים, שאם ישראל תתקוף את סוריה או את מצרים, היא תגרום למלחמה שבה תהיה מטרת הערבים השמדתה הסופית של מדינת ישראל. באווירה ששררה באותו רגע, אחרי מאות איומים דומים ואף קיצוניים יותר של רדיו קהיר, אין פלא שהחלק הראשון של הפסוק נשכח. הוא נראה כקישוט ריטורי בלבד. לתודעה הישראלית חדר רק האיום הישיר בהשמדת המדינה, בהשמדת כל גבר, אשה וילד בתוכה.
כעבור יומיים, כאשר ישראל היתה עדיין עסוקה בהקמת ממשלת הליכוד הלאומי, שגה עבד־אל־נאצר את מישגהו הסופי. בחפשו את הדרך הטובה ביותר למניעת התקפה ישראלית, הוא הביא את המלך חוסיין לקהיר. הכוונה היתה לרמוז לישראל שאם תפרוץ מלחמה, זו תהיה נטושה לאורך כל גבולותיה הארוכים, שאינם ניתנים להגנה.
התוצאה היתה מחשמלת. אם עדיין נותר היסוס כלשהו בישראל, הוא נעלם כלא־היה. הברית הצבאית המצרית—ירדנית העלתה סיוט, שכל ישראלי חרד מפניו: האפשרות שצבא ערבי גדול, ובכללו גייסות מצריים ועירקיים, יתקיף את ישראל לא מן הדרום הרחוק יחסית, אלא מן הגבול הירדני הקרוב והחשוף הרבה יותר (אני יכול לראות את הגבול הזה בעין בלתי מזויינת מחלון דירתי בשפת הים של תל־אביב. הבית נמצא בטווח התותחים).
הידיעה כי המלך חוסיין כרת ברית עם אויבו המושבע, נשיא מצריים; שהוא שיעבד את צבאו לפיקוד מצרי והסכים להתיר לצבאות אחרים להצטרף אל צבאו בגבול ישראל — יכול היה להיות לה רק פירוש אחד לגבי ישראל: עליה להלום מייד ולהשמיד את הצבא המצרי בטרם יספיק צבא מצבאות ערב לנוע לתוך ירדן.
למחרת היום, כתוצאה מלחץ ציבורי עצום, צורף משה דיין לממשלה ומונה כשר הבטחון. הקואליציה הממשלתית הורחבה עד שכללה את כל המפלגות הגדולות. מבין 120 חברי הכנסת, רק 12, ואני בתוכם, נותרו מחוץ לקואליציה. הכנסת דיין, האיש המזוהה עם העמדה האנטי־ערבית הקיצונית ביותר, לממשלה, ביטאה את ההחלטה לפתוח בהתקפה מייד. בעוד עבד־אל־נאצר נרגע והשלה את עצמו שתמרוניו האחרונים הפיגו את