פרק 3
באחד הימים אחרי מלחמת ששת־הימים, סיפרו לי שיוליק נהרג בהסתערות על הרמה הסורית. הידיעה פעלה כהלם.
לא ראיתי את יוליק זה 15 שנה. אני זוכר אותו כילד בן 6, לא יפה במיוחד, אך מלא חיים, בעל פנים מנומשות, המדבר עברית עשירה, שהיתה מצלצלת כבלתי אפשרית לולא באה מפיו של בן־קיבוץ.
כששמעתי את הידיעה, היתה שאלתי הראשונה: ״איך קיבלו אה זה גרישה ונדיה?״ אמרו לי שקיבלו את זה כמצופה, שלא הראו שום סימנים של יגון, שניחמו את הידידים שבאו לנחמם.
גרישה ונדיה הם הוריו של יוליק. הכרתי אותם כאשר הייתי חבר אחותו של יוליק, והיא היתה לוקחת אותי לפעמים הביתה, לקיבוץ שלה, בימי החגים. אין ספק שהזדעזעו לראות כי בתם מסתובבת עם איש כמוני — לא רק בחור עירוני, אלא גם אדם הידוע לשימצה בגלל היותו, שומר שמים, אנטי־ציוני. אדם ישראלי המכריז על עצמו שאינו ציוני, ודאי נראה להם זר ומוזר, כמו אדם המודיע שהוא נמצא מחוץ למין האנושי. אך כיוון שהייתי אורחם, הם התעקשו ללוות אותי לחדר־האוכל בכל הארוחות, כדי לסוכך עלי מפני מבטי האיבה של שאר חברי הקיבוץ, שהיו נבוכים כמוהם למראה החיה המוזרה, שמצאו ביניהם.
בשעת הארוחות הצנועות, שהיו תמיד דלות ותמיד מבושלות בחוסר טעם, הייתי מסתכל בגרישה ונדיה ושואל את עצמי: מה מריץ אותם ? מה המריץ את נדיה, שנראתה כמו גברת מן החברה הגבוהה של סנט־פּטרסבּוּרג, לנטוש את ביתה בעודה נערה, ללכת לבדה לארץ רחוקה ושוממה ולבלות חיים שלמים בעבודה מפרכת שלא תאמן? מה הניע את גרישה, סטודנט צעיר שגדל באוקראינה, לנטוש את הכל ולהיות פועל שחור אי־שם בין ביצות הקדחת של עמק־יזרעאל ? בעיני הם מייצגים את כל הטוב בציונות. הם היו בין מייסדי הקיבוץ למחרת מלחמת העולם הראשונה. בעשרים השנים הראשונים היו אלה חיים של עוני ממאיר, של עבודה מפרכת, של