אחת התכונות המיוחדות של התקופה היתה, שכל תנועה לאומית חדשה ניסתה להחיות, ובמיקרה הצורך גם להמציא, היסטוריה לאומית מפוארת משלה. כל מדינה חדשה היתה בחזון לוחמיה התגלמות של תהילה קדומה, תקומה של מדינה או אימפריה ישנה כלשהי, שבה הטביע אותו עם מסויים את חותמו על ההיסטוריה, ולו לשעה קלה בלבד; השעה בה שלט מלך פולני על מרבית אירופה המזרחית; בה הקים נסיך ליטאי אימפריה חולפת; בה כיהן מלך צ׳כי כקיסר ״האימפריה הרומאית הקדושה של הלאום הגרמני״.
לכן היה זה אך טבעי כי ראשוני הציונים יחשבו על הבית הלאומי היהודי לא רק כעל פתרון לבעייתם המיידית — מצוקת היהודים באירופה הלאומנית המודרנית — אלא גם כעל המשך ההיסטוריה הישראלית העתיקה, אחרי הפסקה קצרה של אלפיים שנה. ממלכות ישראל הקדומות היוו את המלכות הראשונה, שמרכזה היה בית המיקדש הראשון. אחרי גלות בבל קמה המלכות השניה, סביב הבית השני. הגיעה השעה להקים את המלכות השלישית, מדינה יהודית מודרנית, מעין בית שלישי.
כך השתרג הרעיון המדיני — שנולד בראש וראשונה כדי לספק חוף־מיבטחים ליהודי אירופה — במיתוס דתי שהעניק לו דחף משיחי עמוק. כל זה היה זר למדי לרוחו של הרצל, אינטלקטואל יהודי וינאי טיפוסי. אך כשבא במגע עם המוני היהודים באירופה המזרחית, הוא שוכנע שמיתוֹס זה הוא חיוני להצלחת התנועה.
★ ★ ★
רוח אחרת שהילכה באירופה באותה תקופה היתה רוח הסוציאליזם, המיתום האוטופי שהבטיח שיחרור האדם מעול הדיכוי הסוציאלי. בלבם של יהודים צעירים בגטאות התערבבה בשורתו של טולסטוי עם בשורתו של מארכס. העבודה, העמל הגופני כישועה לנשמה, קסמו לאותם נערים ונערות בפולין וברוסיה, אשר ראו את הוריהם החיוורים בגטו, אשר בזו לחייטים ולחנוונים ולמלווים־בריבית.
כל אלה, הכיסופים והשאיפות השונים, התמזגו לאחד: לעזוב את הכל,
לא להיות עוד מיעוט חסר אונים, המופקר לחסדי כל פלוגת קוזקים חולפת, כל אספסוף שיכור של מוּז׳יקים המוסת על־ידי ממשלה מושחתת, שלא יכלה לספק להם כל מוצא אחר למצוקותיהם זולת פוגרום עקוב מדם. להסתלק מן הקיום הטפּילי שעורר בך בוז לעצמך, לגופך, לעבודתך. ללכת למקום שבו תוכל להיות אדון לגורלך. לעבד את הקרקע ולהיות לאדם