השחורה, ולו מצאה את עצמה לוחמת בצבאותיה של ליגה אפריקאית).
מכיוון שנולדה בזמן ובמקום שנולדה, לא יכלה הציונות להתפתח אלא כפי שהתפתחה. היא היתה ללא שיור שקועה בתוך עצמה, בחזונה הלאומי והחברתי הגדול, בסכנות שאיימו על יהדות אירופה. היא היתה עמוסה בעיות בארצות שהציונות רצתה לצאת מהן — בוויכוחים סוערים עם מתבוללים, עם קומוניסטים ועם יריבים אחרים — ודעתה לא היתה פנויה לעסוק בבעיותיה של הארץ הבלתי־נודעת עדיין, שבה רצו לבנות את ירושלים החדשה.
לבחירת סמליה, הסתכלה הציונות אל עברו של העם היהודי, לא לעבר הנוף של ארץ־ישראל. ציון, שהיא גבעה קטנה בירושלים, היתה סמל דתי, המקום שממנו תצא תורה. מגן דויד, שנהפך לסמל התנועה, נלקח מבית הכנסת ומבית הקברות. הדגל, אריג לבן ועליו פסים כחולים, היה התאמה של הטלית. הרבה יותר מאוחר, כשמדינת ישראל החדשה חיפשה לעצמה סמל רשמי, היא לקחה את המנורה בת שבעת הקנים מבית המקדש. בכל המערכת הזאת של סמלים לא היה מקום לתקופות הלא־ישראליות של הארץ, ולא למורשה המפוארת של שאר האומות השמיות הגדולות. הלאומיות הציונית פשוט לא השתלבה עם הנוף של המרחב, ואף לא עם נופה של ארץ־ישראל, בעלת העבר הרב־גוני. היום נראה כל זה כחוסר־כשרון משווע לראיית הנולד, אך באותו זמן היה זה טבעי בהחלט. אכן, כה טבעי, שכמעט לא יכול היה להיות אחרת.
★ ★ ★
ובכן, זאת היתה התנועה שהחלה מסתננת אט־אט לתוך הארץ לקראת סוף המאה שעברה. העלייה הראשונה התנחלה אף לפני שנולדה הציונית עצמה. העלייה השניה, שהיתה מורכבת מסוציאליסטים צעירים, באה אחרי מאורע זה, בראשית המאה הנוכחית.
ובארץ נתקלה הציונות במציאות, שעימה לא היתה מוכנה בכל צורה שהיא להתמודד.