את האימפריה הגוססת לידיהם — משניסו לשוא לרפא את ״האיש החולה של אירופה,״ כפי שכּונתה אז תורכיה — לא היתה להם שום כוונה להכיר בזכויות לאומיות כלשהן, זולת הזכויות הלאומיות של עצמם.
על רקע זה נוצר המגע המדיני הראשון בין הערבים והציונים. היה זה שלב קטן וחולף, אך משמעותו היתה עצומה.
★ ★ ★
הקנוניות והמאבקים בקרב האימפריה העותומנית סיפקו להנהגה הציונית את הברירה האמיתית הראשונה.
מה היה עדיף: לתמוך בערבים נגד התורכים, או בתורכים נגד הערבים י
בקרב העסקנים הציוניים שגרו בארץ־ישראל ובאיסטנבול, ביצבצו רעיונות חדשים, אף כי רחוקים עדיין מגיבוש. אחדים תפסו במעורפל את האפשרות של כריתת ברית עם הערבים במאבקם נגד המפלצת התורכית. אולם לדעותיהם, הרשומות במכתבים ובדו״חות של אותה תקופה, נודע אך משקל מועט בקרב ההנהגה הציונית ששכנה באירופה ושהביטה על עניני ה״אוריינט״ מנקודת ההשקפה הרמה של הפוליטיקה העולמית.
הפלג הארץ־ישראלי של הציונות היה עדיין קטן ומשני. בסים התנועה, המוני חסידיה, מושב מוסדותיה — כל אלה היו עדיין באירופה, והם ראו ענינים אלה בעינים אירופיות.
(דרך אגב, אי־אפשר שלא לתמוה על כך שהנהגת התנועה לא הועברה מיד לארץ־ישראל, הארץ שהיתה הנושא היחידי לכל השאיפות והמאמצים של הציונות. הסיבה היתה נעוצה, כמובן, בעובדה שהתנועה עדיין התייחסה אל ההתנחלות כאל תפקיד מישני שלה. התפקיד העיקרי היה להשיג את הצ׳רטר הבין־לאומי להקמת בית לאומי בארץ־ישראל. יתר על כן, רוב המנהיגים הציוניים, אז כעתה, לא ששו להעתיק עצמם לסביבה הנחותה בהרבה מזו שהם חיים בה).
את ההלכה הרשמית ביטא שוב ושוב מקם נוֹרדוֹי, הסופר היהודי־ הגרמני שהפך לאישיות הבולטת ביותר בתנועה אחרי מות הרצל. באחד מספריו מתאר מרטין בובר כיצד נדהם נורדוי עד למעמקי נפשו כאשר שמע לראשונה שחיים ערבים בארץ־ישראל. הוא רץ אל הרצל וקרא בחרדה: ״לא ידעתי זאת — הרי אנו עושים עוול!״ אך נראה שנורדוי