החלים מן ההלם במהרה. בנאומו בפני הקונגרס הציוני השביעי, שנתכנס בבזל ב־1905, הוא אמר:

״התנועה שהקיפה חלק גדול מן העם הערבי, עשוייה בנקל לקבל כיוון, שיגרום צרות גם בארץ־ישראל. אז שוב תועמד ארץ אבותינו,

כמו שעמדה כבר לא פעם במשך ההיסטוריה, במרכז האינטרס הפוליטי העולמי. ממשלת תורכיה אולי תראה את עצמה אנוסה להגן בנשק ביד על שלטונה בארץ־ישראל ובסוריה נגד הנתינים שלה... במצב דברים זה עשוי להתקבל על לבה של תורכיה,

כי חשוב מאוד בשבילה שיימצא תחת ידה בארץ־ישראל ובסוריה עם רב־אוכלוסין, חזק ומאורגן יפה, אשר עם כל הוקרתו את זכויות התושבים שהיו בארץ עוד לפניו, יתנגד לכל פגיעת באוטוריטה של הסולטן, ואדרבה, יגן עליה במאמצי כל כוחותיו. גם אירופה הראה לעצמה הועלת רבה בזה שהעם היהודי, בכבשו בשלום אך במרץ את ארץ־ישראל, ישמור עליה מפני שינויים־מאונס ביחסי השלטון שלה ויעשה למיותרת התערבות המעצמות... כדי שיוכל העם היהודי למלא את התפקיד הנרמז כאן, עליו לעורר בלב תורכיה ואירופה אמון ברצונו ובכשרונותיו...״

היתה זאת הצעה ברורה ביותר, הצעה לממשלה התורכית (ואל המעצמות האימפריאליסטיות האירופיות שרצו לשמור על קיום האימפריה

התורכית מסיבות משלהן) להפוך את ההתנחלות הציונית למבצר של השלטון הזר בארץ, נגד תושביה. במילים פשוטות, היתה זאת למעשה הכרזת מלחמה נגד התנועה הלאומית הערבית הנובטת.

אכן, החלטה מרחיקה לכת. אולם היא נתקבלה באורח טבעי לגמרי, אוטומטי ממש. היא לא נבעה, כפי שיכול הדבר להיראות היום, מאיבה כלפי הערבים ושאיפותיהם, אף לא מאהדה לאימפריאליזם. היא נבעה, פשוט, מהמצב המסויים שבו מצאה הציונות את עצמה. כפי שנורדוי

עצמו הגדיר זאת כעבור ארבע שנים, בנאומו בקונגרס הציוני ה־9 בהאמבורג, אחרי מהפיכת ״התורכים הצעירים״:

״ארץ תקוותינו, שאיפותינו ומאמצינו, ארץ אבותינו הקדושה, היא בגבולות הממלכה העותומנית. על חופיה וגבולותיה שומרים חיילים תורכיים. מפתחות הבית, שהציונים רוצים לעשותו לביתם הלאומי, נתונים בידי הממשלה התורכית. לכן טבעי הדבר, כי כל התאמצויותינו פונות כלפי תורכיה, כמו מחט המצפן כלפי הקוטב המגנטי...״

49