מדיניות אחרת, כפי שהוצעה על־ידי כמה קולות ציוניים קלושים באיסטנבול, היתה עלולה לקומם את הממשלה התורכית נגד הציונות, לסגור את שערי הארץ בפני עלייה יהודית, אולי לצמיתות. המנהיגים הציוניים באירופה לא יכלו לחזות מראש, שבעוד כמה שנים תתפרק הממלכה העותומנית, ואילו הלאומיות הערבית תקבל חשיבות שאיש לא הלם עליה אז. אך אפילו ראו זאת מראש, האם יכלו לנהוג אחרת ? האם יכלו להפקיר את ההתנהלות היהודית בחיתוליה למהלומות נקם של השלטון התורכי האכזר ? האם יכלו להסתכן בהפסקה אפשרית של העלייה היהודית, רק כדי לכונן יחסים עם הערבים שיכלו לשאת, או לא לשאת, פרי בעתיד לא מוגדר? בקיצור, האם יכלו להרפות מן הציפור שבידם, בתקווה ללכוד את השתיים שעל העץ?
מנהיגות בעלת דמיון ומעוף מופלגים, מדינאים המחוננים בחוש נבואי כמו ביסמארק או לנין, יכלו אולי להסתכן בדרך כזאת, כשהם סומכים על דיוק האינטואיציה או הניתוח שלהם. המנהיגים הציוניים בתקופה ההיא פשוט לא היו מוכנים לתפקיד כזה. הם הלכו בדרך הקלה והמובנת ביותר.
★ ★ ★
בדרך בולטת פחות עמדו גם הערבים בפני ברירה דומה. האם היה עליהם להתנגד בכל כוחם להתנחלות היהודית, או שהיה עליהם לנסות לכרות ברית עם היהודים, כדי לרכוש את עזרתם במאבק נגד התורכים?
כמה מנהיגים ערביים בארץ־ישראל, אז ולאחר מכן, צידדו בדרך השנייה. הם ניסו ליצור מגע עם המנהיגים היהודיים ולגבש בסיס לשיתוף פעולה. באותה תקופה עדיין לא נחשב הדבר לבגידה בעניין הערבי.
כמה חודשים לפני שנורדוי נאם את נאומו האמור לפגי הקונגרס הציוני ה־9, ב־1909, בו קבע קו פרו־תורכי קפדני, נתקיימה שורה של שיחות בין הנציג הציוני באיסטנבול ובין שני ערבים ירושלמיים, צירי הפרלמנט התורכי החדש. הוא דיווח לנשיא ההסתדרות הציונית, כי אחד מהם שם את הדגש על האינטרסים המשותפים ליהודים ולערבים, על מוצאם השמי המשותף ועל התנגדותם לתורכים. דעות כאלה לא היו יוצאות דופן באותם הזמנים. ועדות לאומיות ערביות שונות בביירות ובקהיר דנו בהצעות לשיתוף־פעולה, מתוך השקפה שהעלייה היהודית לארץ־ישראל היא שיבה של סורים אמיתיים, בדומה לסורים הערביים שהיגרו במאה ה־19 לארצות־הברית ולאמריקה הלטינית.