קולוניאליים הגדולים, חברות הצ׳רטר שקיבלו זכיונות מידי ממשלות המדינות האימפריאליסטיות לשם ניצול מושבות רחוקות. חלומו היה להפוך את התנועה הציונית לחברת צ׳רטר גדולה, שוגה מכל האחרות, חברה שבעליה לא יהיו קפיטליסטים השואפים לנצל את זולתם, אלא כל העם השואף להכות שורשים בארץ. היה זה רעיון יפה להפליא, מרשים בתמימותו.
הקונגרס הציוני הראשון קרא להקמת בית לעם היהודי המובטח במשפט העמים. מובטח, זאת אומרת, על־ידי צ׳רטר מטעם משפחת העמים, או לפחות מטעם אחת ממעצמות העולם. בהשגת צ׳רטר כזה ראה הרצל את מפעל חייו, וזאת היתה גם גישת יורשיו.
האישיות הראשונה שאליה היו צריכים לפנות היה, כמובן מאליו, הסולטן התורכי. הרצל עצמו ניסה לשכנע את עבד־אל חמיד, בלי לדעת ובלי להביא בחשבון כי אותו שליט מגואל בדם היה נושא שנאתם האחידה של כל נתיניו הערביים, שראו בו מדכא אכזר. הרצל נסע לאיסטנבול, נתקבל על־ידי הסולטן ב־17 במאי 1901, לא כשליח ציוני אלא כעתונאי. בראיון שנמשך שעתיים הוא הציע לסולטן את עזרת היהדות העולמית בפתרון בעיותיה הכספיות של תורכיה, שהיו במצב שלאחר יאוש. אחרי כן נפגש הרצל עם כמה אישים עותומניים בכירים אחרים, וחזר באוזניהם על אותו רעיון.
כאשר עלו מאמצים אלה בתוהו, היתה האישיות הבאה בתור, באופן הגיוני, הקיסר הגרמני, אותה שעה בעל בריתם העיקרי של התורכים. גרמניה עמדה בשיא שאיפותיה ופעולותיה האימפריאליסטיות. ה״דראנג נאַך אוֹסטן,״ הדחף אל המזרח, הביא לתוכנית של רכבת ברלין—בגדד, כחלק ממאמץ למלא את החלל הריק המרחבי בעוצמה אימפריאלית גרמנית.
עוד ב־1895 כתב הרצל אל ראש ממשלת הרייך הגרמני, אוטו פון בּיסמארק: ״אם תוֹכניתי באה מוקדם מדי, אני מעמיד אותה לרשותה של הממשלה הגרמנית. תשתמש גא בה, כאשר תמצא זאת לנכון.״
בעת ביקורו הממלכתי בארץ נפגש הקיסר וילהלם, כשהוא רכוב על סוס, עם הרצל ליד מקווה־ישראל, וב־2 בנובמבר, 1898, קיבלו לראיון בירושלים. הרצל ביקש מן הקיסר להיות לפטרונו של מפעל ההתנחלות הציונית בארץ־ישראל ובסוריה. וילהלם לא התחייב, אך ביטא את הערכתו למושבות הגרמניות והיהודיות כאחת שקמו בארץ. ״תנועתך,״ הוא אמר, ״מבוססת על רעיון נבון.״