מה יכול היה להיות מתאים יותר מאשר להציע לקיסר הגרמני אה. התוכנית להקמת חברה אירופית בארץ־ישראל, בפרשת הדרכים אל המזרח, כראש גשר של התרבות הגרמנית והאינטרסים הגרמניים ? ממילא האמין הרצל בבטחון גמור, כי השפה הגרמנית תהיה שפת ההתנחלות החדשה. (הוא לא האמין בנסיון המיוחד במינו של תחיית השפה העברית, שהיתה שפה מתה במשך 2000 שנה. פלא זה, שלא היה חלק מן התוכנית הציונית, הפך למרכיב מרכזי של התנועה רק אחרי שהמתנחלים החדשים בארץ, שרצו להתחיל בחיים חדשים בעקבות הישראלים הקדומים, נטשו את לשונותיהם הקודמות, ובכללן שפת היידיש, שסימלה בעיניהם את הגלות. עברית, שפה שנולדה בארץ, הדומה כל־כך לערבית המדוברת בה, היתה סמל מושלם לכל מאווייהם).
הקיסר, אדם עלוב למדי מבחינת שיעור קומתו אך מרשים מבחינת יוּמרותיו, שאהב מחוות יוצאות דופן ושרדף אחרי כל אופנה חולפת, השתעשע משך זמן מה ברעיון להיות פטרון לבית־המקדש החדש, מושיע הגזע היהודי. אולם בלבו היה גזען אנטישמי, והוא רצה להיות גם סיף האיסלם. על כן חלף מצב־רוח זה במהרה.
ברוב יאושו פנה הרצל אל הבריטים. האיש שהיטה לו אוזן היה הארכיטיפוס של האימפריאליזם הבריטי. יוסף צ׳מברלין, שר המושבות האגדתי, חזה מראש באינטואיציה מופלאה שהציונות עשויה לשמש אמצעי אידיאלי לקידום האינטרסים הבריטיים מעבר לים. הצעתו לאפשר התנחלות יהודית בצפון סיני היתה חלק מתוכנית בריטית להרחיב את גבולות מצרים צפונה, לתוך ארץ־ישראל, כדי לרכוש מרחב הגנה לתעלת סואץ החדשה. מטרתו של כל שליט מצרי, מאז ימי פרעה ועד גמל עבד־אל־נאצר, היתה לקנות אחיזה בארץ־ישראל, כדי למנוע חדירת כוח עויין למדבר סיני, משם יוכל לאיים על עמק הנילוס. כיוון שהבריטים שלטו במצרים ועל תעלת סואץ, חשב צ׳מברלין כי יוכל להסתייע בציונות כדי לחסום את הדרך בפני כל איום תורכי—גרמני אפשרי. היה זה ההיפך הגמור מן הרעיון שקסם לקיסר הגרמני, באותה תקופה קצרה כשחשב על האפשרות להשתמש בציונות לקידום האינטרסים הגרמניים — נגד בריטניה.
הרעיון של קהיליה יהודית בארץ־ישראל, כחיל־חלוץ של האימפריה הבריטית, לא היה חדש כלל ועיקר. ב־1840 טופח רעיון זה על־ידי הלורד פּאלמרסטוֹן, מגדולי המדינאים הבריטיים בכל הדורות, שסבר כי התנחלות יהודית בארץ הקודש תעזור לאימפריה העותומנית, שהבריטים רצו אז ביקרה, לעמוד מול המצרים שנתמכו על־ידי הצרפתים.