אולם החוזה לא קיבל תוקף מעולם. פייסל, שחתם עליו ללא הרשאה מטעם משפחתו, רשם מתחתו שחתימתו מותנית בקבלת תביעתו על סוריה מידי ועידת השלום. תנאי זה לא התמלא, כמובן. הצרפתים תקפו את דמשק וגירשו מסוריה את פייסל, יחד עם הלאומנים הסוריים והפלסטיניים.
הדבר לא הדאיג את הציונים. תביעותיהם נתקבלו בוועידת השלום שנערכה בסן־רמו באפריל, 1920, והן נכללו במיסמכים שכוננו את משטר המנדט הבריטי בארץ־ישראל, ושאושרו על־ידי חבר הלאומים בשנת 1922. אפשר לקבל את הרושם שהציונים חשו הרגשת הקלה משנפטרו מן הצורך לעסוק בתופעה הבלתי מוכרת של הלאומיות הערבית, ושמחו לחזור לעיסוקם עם הבריטים.
כל האינטרמצו מעניין רק כרמז למה שיכול היה להיות.
★ ★ ★
היחסים בין הציונים והבריטים נמשכו כמעט 20 שגה, תוך טענות ומענות הדדיות רבות. הפקידים הקולוניאליים הבריטים לא יכלו למצוא שפה משותפת עם המנהיגים היהודים־הרוסים, אך נמשכו אל השיכים הערביים הרומנטיים. הערבים, שהאשימו את הבריטים במסירת ארצם לידי היהודים, התמרדו כל כמה שנים באלימות גוברת והולכת. היהודים האשימו את המינהל הקולוניאלי הבריטי, בהצדקה גוברת והולכת, בהתכחשות להבטחותיהם ובשימת מיכשולים בדרך ההגשמה הציונית. ואכן, במאי 1939 הגבילו הבריטים את העלייה היהודית למינימום עלוב ואסרו איסור מוחלט על היהודים לקנות אדמות ערביות בחלקים רבים של הארץ.
בריטניה ראתה בדאגה כמוסה את צמיחתה של חברה לבנה בארץ־ ישראל, חברה שהקימה מימשל עצמי, שקיימה צבא מחתרתי יעיל שאיים על שליטת בריטניה בארץ. אנשי מחתרת יהודים קיצוניים החלו תוקפים מתקנים בריטיים. מנהיגם, ז׳בוטינסקי, שהיה הדור אהדה עמוקה ביותר לבריטניה, עדיין תמך באימפריאליזם הבריטי. הוא ביקש לשכנע את הבריטים, במח הנשק, שיהודי ארץ־ישראל יהיו להם בעלי ברית חזקים ויעילים יותר מאשר הערבים. רק בקיץ 1940 פרש אברהם שטרן, הוא יאיר, מאירגונו של ז׳בוטינסקי, הקים מחתרת משלו, שהכריזה על הרעיון המהפכני החדש: המלחמה היא באימפריאליזם הבריטי בתור שכזה.
שטרן נלכד ומרה בגבו על־ידי קציני משטרה בריטיים על גג בית ישן