בתל־אביב. האירגון הצבאי הלאומי, ואחריו אירגון ״ההגנה״ של הישוב המאורגן, הצטרפו למאבק בשלטון הבריטי, עד אשר החליטו הבריטים, שהדבר נמאס להם או שהתיאשו, לנטוש את הארץ. יתכן מאד שבלבם פעמה האמונה כי צבאות ערביים של שליטים ידידי בריטניה יפלשו לארץ ויכבשוה. תקווה זו, אם אמנם היתה קיימת, סיכל הצבא הישראלי החדש, שהדהים את העולם בכוחו ובכושרו.

מלחמת המחתרת העברית נגד הבריטים בארץ היתה מלחמת השיחרור הראשונה שהצליחה במרחב. היא מפריכה את הדעה שהציונות, או מדינת ישראל, הם בובה בידי האימפריאליזם והקולוניאליזם.

מלחמת המחתרת העברית עשתה גם רושם עמוק על הדור הצעיר בעולם הערבי, שראה כי אפשר לתקוף ולמגר את בריטניה. השעור המאלף ביותר ניתן לערבים על־ידי שני צעירים מארץ־ישראל שנשלחו על־ידי לח״י (״לוחמי חרות ישראל״) לקהיר כדי להרוג את השר־התושב הבריטי הלורד מוין. שני הצעירים נלכדו והובאו למשפט בפני בית־משפט מצרי, נדונו למיתה והוצאו להורג באי רצון רב על-ידי המצרים, אחרי שווינסטון צ׳רצ׳יל ציווה עליהם בפירוש לעשות כן. בדברו בבית הנבחרים הבריטי, בסוף פברואר 1945, כשמסר דו״ח על ועידת יאלטה שנתקיימה זה עתה, תבע צ׳רצ׳יל שפסקי דין המוות, שנגזרו במצרים על רציחות פוליטיות, יוצאו לפועל וישמשו אזהרה לאחרים.

אולם עמדת שני הצעירים בבית־המשפט היתה בלתי רגילה ביותר. הם דיברו נגד האימפריאליזם, הכריזו שאינם ציונים אלא פטריוטים של ארץ־ ישראל. בעדותו בבית־המשפט אמר אליהו בית־צורי, אחד משני הנאשמים, שהכרתיו בימי שרותי באצ״ל:

״עלי להבהיר לבית המשפט: רעיונותי אינם רעיונותיה של הציונות. אין אנו נלחמים לקיום הצהרת בלפור. אין אנו נלחמים למען הבית הלאומי. אנו נלחמים לחרותנו. אנו, בני הארץ העבריים, בעליה הטבעיים והחוקיים, גמרנו אומר לרכוש את עצמאות מולדתנו מיד השליטים והנוֹכריים שהשתלטו עליה...״

ובהודעתו האחרונה לפני מתן גזר־הדין, הכריז בית־צורי:

״ברצוני לחזור ולומר, כי מטרותינו אינן זהות עם מטרות הציונות.״

אין פלא שמילים אלה עשו רושם עמוק על המצרים הצעירים, שזממו באותם הימים מזימות רבות לגירוש אדוניהם הבריטים מארצם. אחד מהם היה, בוודאי, גמאל עבד־אל־נאצר. בחוצות קהיר נערכה הפגנה של צעירים,

60