פרק 5

צלבנים וציונים

בספטמבר 1967, ביום השנה ה־70 לקונגרס הציוני הראשון, הוזמן רב־אלוף יצחק רבין לשאת נאום בכינוס שנערך בבאזל באולם בו התקיים הקונגרס המקורי, לציון התאריך.

לקראת סוף נאומו הדהים מנצח מלחמת ששת הימים את מאזיניו. הוא השווה את ישראל לממלכת הצלבנים והסיק את המסקנה כי הסכנה העיקרית המאיימת על ישראל היא בהצטמקות העלייה, שאז יקרה לה אשר קרה למדינת הצלבנים, שהתנוונה מחוסר דם חדש.

באוזני אדם זר אין בדברים אלה שום בשורה מדהימה. אולם ישראלי, על אחת כמה וכמה רמטכ״ל, המשווה את ישראל לצלבנים — כמוהו ככופר בעיקר.

אחת הסיבות לכך נעוצה בעובדה שהישראלי הממוצע לומד אך מעט על 200 שנות הצלבנים בארץ־ישראל, אך לומד הרבה על מעשיהם של הצלבנים בדרכם לארץ. מעשי הזוועה שביצעו הצלבנים, ואותם שהתיימרו להיות צלבנים, בגרמניה הדרומית ובמקומות אחרים, הטביעו חותם בל יימחה על דברי ימי היהודים.

אך יש גם סיבה שניה. סופם של הצלבנים היה מר. אחרי מלחמה בלתי פוסקת, במשך שמונה דורות רצופים, הם הושלכו בסופו של דבר לתוך הים, פשוטו כמשמעו. הישראלים חוששים, שההקבלה כשהיא לעצמה עלולה לתת עין רעה במפעלם ההיסטורי. מאותה סיבה בדיוק מרבים הערבים להשוות את הציונים לצלבנים, השוואה ״אוטומטית״ שהיא כמובן ילדותית למדי, כיוון שההיסטוריה אינה חוזרת על עצמה בצורה כל כך מכנית.

בכל זאת יש עניין רב בהשוואת ישראל ל״ממלכת ירושלים״ הצלבנית, הן בשל הקווים הדומים, הן בשל הקווים שאינם דומים כלל.

★ ★ ★

היתוש הצלבני עקץ אותי זמן מה אחרי מלחמת העצמאות.

התחלתי, די באקראי, לקרוא את ״ההיסטוריה של מסעי הצלב״, ספרו

63