המצויין של סטיב ראנסימן. בהגיעו לפרק על שרשרת המבצרים מול רצועת עזה, שנועדו להגן על הממלכה מפני המצרים, עלה לפתע על דעתי, שכחייל בחטיבת ״גבעתי״ רבצתי בדיוק באותם מוצבים.
המשכתי לקרוא בספר בעניין חדש, ומאות תכונות דומות, גדולות וקטנות, הזדקרו לעיני. זה יכול להפוך לטרוף. אתה מתחיל לזהות לא רק מאורעות ומוסדות, אלא גם אישים, מלכים, דוכסים ואבירים ולתמוה מי הוא נסיך הגליל או דוכס עבר־הירדן בתקופתנו הציונית. (האם אין לנו, בימינו, ״דוכס חיפה״ ו״רוזן משדה־בוקר״ — שלא לדבר על ״נסיך נהלל״ ?)
ואכן, העובדות המקבילות חותכות בדמיונן. התנועה הצלבנית, כמו התנועה הציונית, היתה מהפכה כה עמוקה, כה מרחיקת לכת, עד כי אין למצוא לה הסבר ראציונלי. מכל הסיבות שניתנו לתופעה זו — מדינית, חברתית, תרבותית, דתית — אף אחת מהן אינה מספקת לגמרי לעצמה ואף לא כולן יחד.
הצלבנים, כמו הציונים, מעוררים בלבך את השאלה: מה ממריץ בני אדם לנטוש לפתע את בתיהם ואם חייהם הנוחים, לצעוד אלפי קילומטרים, בין סכנות ללא־ספור, אל ארץ רחוקה ומתנכרת, לחיות שם במאבק בלתי פוסק, להילחם במחלות בלתי ידועות, ובאוייב שאין לפייסוֹ? איזו מזיגה של חזון מפואר, של הקרבה עצמית ללא־גבול, של תאווה לביזה, של תיעוב חיי השיגרה הישנים, של הכמיהה לירושלים חדשה המצטיירת בדמיון רק במעורפל — היתה דרושה כדי לעורר גל אנושי אדיר כזה ?
לצלבנים היה הרצל משלהם, בדמותו של האפיפיור אורבן. הקונגרס הציוני הראשון שלהם היה מועצת קלרמון, בנובמבר 1095, 802 שנים לפני הכינוס ההיסטורי בבזל, מרחק 400 קילומטר משם. הד הקריאה ״זה רצון אלוהים״ בקלרמון עולה מן הקריאה ״בני יעקב, לכו ונלכה,״ שהפכה סיסמת העלייה הראשונה.
אך היה הבדל משמעותי במטרותיהן המוּדעות של שתי התנועות. הצלבנים עלו לארץ־ישראל כדי לשחרר את ארץ הקודש מדי הכופרים. התנחלותם בארץ היתה רק פועל־יוצא מן הצורך להגן על המקומות הקדושים אחרי שיחרורם. המוסר של תנועת הצלבנים היה אנטי־מוסלמי בעצם מהותו. הציונות, לעומתה, היתה תנועת התנחלות בעיקרה. המלחמה בערבים היתה רק פועל־יוצא מן ההתנחלות, וכפי שראינו, לא ציפו לה הציונים כלל. הציונים חשבו תחילה, כי ארץ־ישראל היא ריקה. הצלבנים באו אליה מפני שלא היתה ריקה.
אולם הבדלים אלה ביעדים לא הביאו לתוצאות שונות ביותר. אם רצו