הנוצרים מבני עדות המזרח. יחד עימם היוו הצלבנים, כך מסתבר, רוב יציב. ואילו ישראל, אם תספח את השטחים שכבשה במלחמת ששת הימים. עלולה לגלות במהרה שהחברה העברית הפכה למיעוט בה, מול הציבור הערבי המתרבה במהירות.
האם היו הצלבנים אומה מושרשת בארץ־ישראל, כמו האומה העברית החדשה ?
על שאלה זו יש לענות אם רוצים לערוך השוואה בין שתי הפרשיות, מובן שקשה להשתמש במושג המודרני ״אומה״ לגבי תקופה שבה עצם הרעיון הלאומי לא היה ידוע ולא היה יכול לעלות כלל על הדעת. אני משתמש במונח זה כאן במובן של חברה הרואה את עצמה כיחידה מיוחדת ונפרדת, השייכת לשטח מסויים. האם הצלבנים, אף אותם שהיו צברים דור שמיני, חשבו את עצמם לארץ־ישראלים, שגורלם הוא לחיות ולמות בארץ זו — או שמא חשבו את עצמם לפראנקים, לגרמנים, לאיטלקים, המשרתים בארץ זרה והיכולים לחזור למולדתם האמיתית כל עת שירצו?
אפשר לחשוב שרבים מבני משפחות הצלבנים שבאו לארץ במסע הצלב הראשון, ובוודאי כל הנוצרים מבני עדות המזרח, כבר חשבו את ארץ־ ישראל, בסוף המאה ה־13, לארץ מולדתם האמיתית. אך נראה כי לא התפתח דבר הדומה ללאומיות הישראלית על תחושת השייכות הקיצונית לארץ־ ישראל, על שפה חדשה ומשותפת המיחדת את העולים מכל הארצות.
בסכמו את ההיסטוריה של מסעי־הצלב, כתב ראנסימן את המילים שלהלן, הראויות להיזכר:
״עבר־הים (כפי שהאירופים קראו למדינת הצלבנים) עמד תמיד בפני ברירה קשה. המדינה נוסדה ממזיגה של קנאות דתית עם תאווה הרפתקנית לאדמה. אך כדי להתקיים כגוף בריא, לא יכלה להישאר תלויה לנצח בזרם קבוע של בני־אדם וכסף מן המערב.
שומה היה עליה להצדיק את קיומה מבחינה כלכלית.
״דבר זה היה אפשרי רק אילו באה לידי הסכם עם שכנותיה. אם הן היו ידידותיים כלפיה ומשגשגים, יכלה גם היא לשגשג.
״אך לבקש ידידות עם המוסלמים — זה נראה כבגידה גמורה באידיאלים של הצלבנים. ואילו המוסלמים מצדם לא יכלו להשלים בלבם השלמה גמורה עם נוכחותה של מדינה זרה ופולשת בארצות שחשבו כי הן שייכות להם...
״הצלבנים טעו טעויות רבות. מדיניותם היתה לא פעם הססנית ומתחלפת. אך אי־אפשר להטיל עליהם את כל האשמה על כך שלא