שהיו, לא ידעו הצלבנים אף לא יום אחד של שלום אמיתי. מבחינה זו הדמיון לישראל הוא מוחלט.
אכן, בחשבי על המשבר של מלחמת ששת הימים, שפרץ כסערת־פתע ללא כל אזהרה מוקדמת ובלי שאיש ציפה לו יום אחד לפניו, נזכר אני בפרשה מימי הצלבנים, שנראתה לי תמיד כמסמלת יותר מכל את עצם תנאי הקיום של ממלכת ירושלים.
בשנת 1183, ארבע שנים בלבד לפני שנמחצו צבאות הממלכה על־ידי צלאח־אל־דין בקרני־חיטין, הגבעה המשקיפה על ים כינרת, נערכה חתונה במצודה של כרך, שחורבותיה משקיפות כיום על סדים מן המזרח.
אדונה של המצודה, אותו דיינו הידוע לשימצה, שנשא אז את התואר ״אדון עבר־הירדן,״ ושהיה מנהיג מפלגת שוחרי המלחמה בממלכה, ניצח על חתונתו של אציל בן 17 עם נסיכה בת 11. מכל השטחים הנרחבים של מדינות הצלבנים, מצפון סוריה ועד גבול מצרים, באו האבירים ונשותיהם ברכיבה כדי להשתתף באירוע. אחדים מהם רכבו מן הסתם במשך שבועיים, בשאתם איתם את שדיונם וכלי־זינם, אשר בלעדיהם אי־אפשר היה לתאר את החיים והתנועה באותם ימים.
החגיגה היתה בעיצומה, כאשר לפתע הופיע מתוך המדבר צבא מוסלמי בהנהגת צלאח־אל־דין עצמו, והתנפל על העיירה. בטרם הספיקו הצלבנים להתייצב להגנתה, הצליח צלאח־אל־דין לפרוץ לתוכה. בידי ריינו עלה להימלט לתוך המצודה, הודות לגבורתו של אחד מאביריו, שחסם לבדו את הגשר מעל לחפיר שבין העיירה והמצודה, עד שהגשר נהרס — מאחוריו.
כפי שראנסימן תיאר את המעמד:
״טקס הנשואין נמשך בתוך המיבצר, כשכל הנוכחים מפגינים אומץ־לב למופת. בשעה שהמרגמות הטיחו מטר של בליסטראות בחומות, נמשכו השירה והריקודים ביניהן. הגברת סטפני, אמו של החתן, הכינה בעצמה מעדנים מובחרים לסעודת הנשואין ושלחה אותם החוצה אל צלאח־אל־דין. הוא, בתמורה, שאל באיזה מגדל נמצא הזוג הצעיר, ונתן פקודה שלא להפציץ אותו במכונות־המצור שלו.
״אולם מחוץ למחווה זו, לא הרפה ממאמציו. תשע המרגמות שלו לא גחו מפעולה אף לרגע קט, ופועליו כמעט הספיקו למלא את החפיר. נשלחו שליחים בהולים לירושלים כדי להפציר במלך לשגר עזרה. זה זימן את הצבא המלכותי, והפקיד עליו את הרוזן